הטלפון ההוא תפס את אילנה דן כמו שטלפונים כאלה בדרך כלל תופסים אותך - שניות ספורות לפני ההירדמות, בדיוק על הסוויט-ספוט שבין סוף היום ותחילת החלום. כמו אופות רבות נוספות, שעות השינה שלה יקרות וספורות, ולא אמורות להיות מושפעות מטלפונים. כמו צעירות רבות נוספות, עצם הצלצול החריג (והסאונד גם, אלוהים, של מישהו שמשום מה מתקשר אליך), דרמטי מספיק בשביל לגרום לך לענות.
מעברו השני של הקו, כצפוי, המתינה דרמה מהסוג שבהיעדר הטיפול המתאים מידרדר במהירות לטרגדיה. אפשר לקרוא לה "SOS מחמצת". כעת, אפשר גם לצחוק ולהתייחס להשתלשלות האירועים עם פרופורציות והבנת בדיעבד של דברים שקורים בחיים מלאי לחם. אפשר הכול, אבל באותו רגע היה כדאי להזניק שרשרת פעולות אחת בלבד - לדחוף בעצבים את השמיכה, לצאת מהמיטה, להתלבש, לרוץ למאפייה ולהתחיל את היום הכי ארוך בשבוע מוקדם אפילו יותר מהרגיל.
כשהיא הגיעה, חיכו לה 4 גרם בלבד ממחמצת שהולכת איתה שנים, תוצאת הוראות שלא הובנו כהלכה, אם ננקוט בתיאור הדיפלומטי יותר. שעות בודדות לאחר מכן, ולמרות מבצע הצלה מוצלח, היא עדיין ב-PTSD של אמא. השמש הטובה של שוק האיכרים בנמל תל אביב אמנם מפשירה קצת את המתח, אבל אילנה עדיין מסרבת לחייך ולהחליק את הטעות.
המקבילה של זה, יחסית כמובן, היא שעובד לילה במרכז לחקר החלקיקים בסרן ינתק את כל המאיצים כדי להעביר סמרטוט אבק מלמטה. ושם זה עוד נסבל, בסך הכול הסודות של היקום. אצלה זה חשוב יותר. בכל זאת לחם. מי שכבר אכל את הלחם הזה, יודע שאין מה להשוות.
שמש טובה של לחם. הדוכן של אילנה דן בשוק האיכרים
היא גדלה בקריית ים ועברה לתל אביב לפני כחמש שנים, על המסלול המהיר של כל מהגרי הפנים בערך - חיפוש עצמי, כניסה לאחד המטבחים של מסעדות אייל שני, התאהבות. "אף אחד לא דיבר איתי על זה שטבח יכול להיות מקצוע מכבד, ומאוד אהבתי את מה שקורה שם", שיחזרה. הצצה למחלקת הקונדיטוריה סיפקה ניצוצות חזקים אף יותר, ומשם מסלול הבצק רץ כמעט מעצמו.
היא הסתובבה בין מטבחים ובין מסעדות, קצת כאן וקצת שם וקצת ב"משחקי השף", ונכנסה לקורונה עם תשתית ברורה מאוד של הכנה להתמכרות. התמכרות ללחם. "איזה חצי שנה שברתי את הראש וכלום לא יצא. זה איתגר אותי ברמות של להשתגע אם עובר יום בלי לאפות. זה פשוט היה אובסס, אובסס רציני. ברמה של לא פוגשת חברים כי הלחם תופח ואני לא יכולה לצאת מהבית. ידעתי שזה תוקע אותי, ושאני לא אלך לים כשכולן הולכות, למשל", תיארה, "ידעתי את כל הדברים האלה, ובכל זאת בחרתי כל יום להישאר בבית ולעשות. לנסות ולהגיע לדבר הזה".
ספוילר: היא הגיעה.
היא זינקה מהסגרים החוצה והתחילה "לדפוק לאנשים בדלת" כדי למכור, אבל המודל העסקי היה מאתגר בלשון המעטה, והיא מתארת את הימים האלה כחסרי ביטחון, ומבולגנים מאוד כלכלית. זמן קצר לפני שנדרשה ממנה החלטה על סגירת העסק, היא חברה לקבוצת We Like You Too למה שהפך עם הזמן לאחת העסקאות הנדירות האלה שטובות לשני הצדדים.
"הייתי צריכה איזשהו פתרון כי עם כל הרומנטיקה, זה הגיע למצב שלא ידעתי איך אני משלמת שכר דירה", סיפרה, "תמרנתי בין עבודות ובין השאיפות שלי, ובגלל שמכרתי לחם לקבוצה, הכירו אותי והיה לנו קליק טוב". הם הציעו לה מקום לאפות וגב לצמוח בצורה מושכלת יותר, חופש חריג מאוד ליצור גם לעצמה ולמכור ישירות למסעדות, ומערכת יחסי גומלין שדרשה אמון הדדי, והרבה יותר ממנו.
"אני לומדת כל הזמן. הגעתי לעסק הזה עם לחם מחמצת מהמם, וחוץ ממנו כמעט כלום", שיחזרה, "נכנסתי למחנה אימונים, ואחריו היה ברור שזה זה. במקצוע שלנו אי אפשר לעצור. אין סטופ, ואני חושבת שזה הדבר הכי טוב שהיה יכול להיות לי".
אני פוגש אותה למרגלות מרכז הייצור של We Like You Too במזרח תל אביב, בפינת עישון מאולתרת שמורכבת, כנהוג בז'אנר, מכל הריהוט שאין סיכוי שמישהו ירצה לגנוב. הקבוצה ותיקה ומשגשגת, ולכן הדברים כאן עדיין מתפשטים נדל"נית ומבטיחים לה מאפייה משלה ממש בקרוב, אבל עד אז, היא חולקת חלל עם צוות הקונדיטוריה ולכן נדרשת למשמרות השניות של היום. כל יום, כן.
זה מיתרגם במחוגים לשתיים בצהריים עד עשר בלילה, בדרך כלל אחת עשרה, ומיתרגם באופן הפשוט ביותר לחיים שאינם חיים. זאת לא פרשנות שלי, אלא לגמרי ההגדרה שלה. "מאז שנכנסתי לכאן, לא היה יום שלא עבדתי בו. חגים, שבתות, בלי יום חופש אחד. בקיצור, סמטוחה", היא מתארת, "אבל זה היה פתרון, הפתרון שלי להמשיך לעשות את הדבר הזה".
היא מדברת איתי עם טיימר פועם לצדה, שמתקתק לכל אורך השיחה את ההוכחה, אם היה צריך כזאת, למילים שלה עצמה. אין הפסקה בלי תזמון. אין ברייק בלי משהו בתנור. כשאנחנו נסחפים קצת ומתעכבים למטה כמה שניות יותר מדי, המחיר נחשף במהירות שתי קומות גבוה יותר, בדמות חמש כיכרות לחם גדולות שיוצאות מהתנור שחומות מדי. כן, נקרא לזה שחומות, למה להעליב.
אני תופס אותה במשמרת בדד, נעה בתוך מבוך החדרים-מקררים כמו דמות ממשחק וידאו שמופעלת בג'ויסטיק נטול רחמים. זה אינטנסיבי מספיק בשביל שארגיש לא בנוח שאני עומד סתם בצד, אבל היא בשלה, טבעית לגמרי. שקי קמח של 25 ק"ג מוטלים על הכתף, ורק מאות גרמים מהם מתפזרים לתוך השיער שלה. סימני תבניות ורינגים ובצק מקשטים מה שפעם, אני בטוח, הייתה חולצה לבנה לחלוטין. גושי חלב מפלצתיים יוצאים מהקפאה ונכנסים למיקסר מפלצתי באותה מידה.
היא הולכת וחוזרת, מכוונת אותי לעמוד במקום שלא מפריע לה ואז שוב מזיזה, מבקשת סבלנות ושאחכה בחדר השני ומגיחה מהצד עם עגלות מלאות תבניות. שולחן נירוסטה נשטף, ואז מקומח, ואז מקבל פלא שיהיה עוד מעט פאן דה קריסטל. היא מדברת בלי להספיק לעבוד, בחלוקת קשב שיש רק לטייסים, ולנשים. מהפינה, על מדף גבוה אבל לא גבוה מדי, בוקעת מוזיקה מערכת מיני סטריאו עם - אני נשבע שבדקתי שלוש פעמים - מגירה של דיסקים. זה היה על גלגלצ אמנם, אבל אני משוכנע שהפסקול היה אופרה.
הדוכן שלה בשוק האיכרים של נמל תל אביב חוגג בימים אלה שנה של פעילות, ויוצר קהילה מגובשת מאוד של מכורים, אנשים שמגיעים מרחוק, ומגיעים מוקדם, במיוחד בשבילה, ולפני שייגמר.
וזה נגמר. הסולד-אאוט כאן הוא לא שאיפה ולא תקווה, אלא עובדה, עוגן בנמל. "השוק בנה אותי, ואיפשר לי לקפוץ למים", סיפרה, "ויש לקוחות קבועים שיודעים, ונוהרים. זה מאוד מרגש שאנשים באים בשבילך. זה מטורף".
היא מגוונת ומערבבת חשקים, מדברת עם עונות השנה ועם מזג האוויר, עם החגים ועם מה שנכון עכשיו, בואכה חוויה פחמימתית מובטחת עוד לפני שבע בבוקר. באחד הביקורים האחרונים שלי פה, חיכו בארגזים פוקאצ'ה רומאית גבוהה ובועתית, בריוש הדרים ושוקולדים, חלת חלב יפנית צנועה מאוד למראה מבחוץ ומשתיקה קולות צועקים מבפנים, לחם שחור מלא, בייגלה ירושלמי עם ג'יבנה ואזוב, לחם כפרי עם אגוזי לוז ומקדמיה, לחם זעתר, סומק ונחוואה, לחם כפרי 50-50, לחמניות נתלשות עם שמן זית, שום ועשבים, קרואסון ופאן סוויט, וגם לחם דלעת חורפי.
קשה לעמוד מול כל זה ולא לדמיין ידיים בתנועת בציעה איטית, וחמאה בתנועת מריחה יסודית. קשה להביט בכל זה בלי לדמיין אירופה, או את שוק סוף השבוע המקסים והוותיק ביוניון סקוור שבניו יורק. לדמיין, הרי, זה כל מה שביקשנו עכשיו. כאן, מול זה, אפשר.
היא מתכננת מקום משלה. ברור. איזו שאלה. הראש שלה נפתח בארצות הברית, והיא מתארת מסכת הצקות לגיא פרנקל מ-Ceor בלוס אנג'לס כדי שיסכים "להראות לה", וגיחה רעבה לניו אורלינס וחלום גדול אך ממשי לתפוח הגדול עצמו. עוד חמש שנים, פלוס-מינוס. נחכה.
כאן, אצלנו, נחכה כנראה הרבה פחות. העסק מבעבע, תרתי משמע. "אני עוד לא יודעת כלום, אבל זאת תהיה מאפייה קטנה, עם קצת אוכל וקצת סנדביצ'ים טעימים, בראנצ'י כזה", תיארה, "אבל משהו לא כמו של כולם".
אצל הרבה מאוד אנשים זאת הייתה הוכפת להצהרה גנרית מאוד. אצלה זאת פשוט האמת. "מה שקורה פה זה לא בגלל שאני ממש טובה במה שאני עושה - ואני טובה, אם אפשר שניה להחמיא לעצמי - אלא כי אני מרגישה את זה. ברגע שאתה מרגיש משהו שהוא כל כך כאילו בתוך הידיים שלך, בעצמות שלך, בדם, אתה מרגיש בצק. אני פשוט מבינה אותו כל כך, כמעט שולטת בו".
היא חגגה 30 ממש לאחרונה, גם באמצעות "אזהרת פוסט חשוף" באינסטגרם, כהגדרתה, שבו פירקה לגורמים את השנה האחרונה, ומיפתה לגורמים את השנה הבאה. "כן, אני חיה ממונולוגים ואוהבת מונולוגים", היא מאשרת, "בכלל אני בן אדם דרמטי מאוד".
אבל הקטע הוא לאו דווקא הדרמה, והתסריט שעליו היא מסתמכת, אלא איך מתנהלים בתוכה, ומה עושים עם קווי העלילה. היא, כמובן, יודעת - יודעת מה היא שווה ויודעת שתמיד יהיה לה מה ללמוד ולהשתפר. יודעת לדפוק על דלתות ויודעת לשבור דלתות, והכי יודעת איך זה מרגיש לעמוד פתאום בפנים, ולהרגיש איך נשמע צליל של אחרים שמתדפקים על הדלת שלך.
"אני עדיין לא חושבת שהגעתי, ולא מוכנה לעוף על עצמי. לא רוצה, לא מעוניינת. מעדיפה להישאר על הקרקע ולהמשיך ללמוד", הסבירה, "שלא יקרה שהדברים יתערבבו, ושהערך העצמי שלי יושפע מאם לחם יצא מושלם או לא". בהתאם, היא לא בונה על להיות "האופה הלוהטת של הרגע", אלא מתכננת רחוק יותר, רחוק הרבה יותר, "להיות ייחודית, בלי מניירות, ולהביא את הלחם כמו שהוא, מההתחלה. לא חשוב לי עכשיו להיות בהייפ. זו לא המטרה".
היא מרגישה "יוניק" מזמן, בקטע הכי בלתי שחצני שיש. "מאז שנולדתי", היא צוחקת, "תמיד חשתי קצת מוזרה, קצת ווירדו בהרבה סיטואציות, והרבה פעמים דווקא זה היה הייחוד שלי". משם, אפשר להבין איך הכול מתחבר לשקי קמח שנסחבים על כתפיים, ללא עזרה, ולאנרגיה אטומית שמנסה להציל מחמצת במשקל 4 גרם באמצע הלילה.
"מבחינתי, זה כאילו למדתי לדבר איתה, להתעסק איתה, ובלעדיה כמעט בלתי אפשרי להתחיל מחדש", היא מסבירה את הלילה ההוא והבוקר שאחריו, את המקום הנוכחי והמקום שעוד יהיה, "זה לא רק אפייה, זאת המחשבה. והמחשבות האלה מייצרות תרבות, תרבות של לחם".