מהחלונות הקטנים של מטוס ארקיע, בדרך לאילת, נשקפת ארץ אחרת. בשלב הזה, אני לא נגרר למחשבות גדולות ומסובכות מדי, אלא מתכוון ממש לדבר עצמו - השמיים מממטירים על המדבר עננים וקרני אור בחמישים גוונים של בהיר, והקרקע מחזירה להם השתקפויות מחורצות ולוק של כוכב לכת מסרטים עם המון CGI.
הדרכון מעולם לא יצא מהבית, ובכריזה הודיעו שהטיסה תימשך פחות מ-50 דקות, ולכן אני פוסל מיד את האפשרות שחצינו איזשהו גבול. זאת חייבת עדיין להיות ישראל.
החלונות של מלון הרודס ויטאליס גדולים בהרבה, אבל גם מהם נשקפת ארץ אחרת. אני עדיין בשלב של אבחנות מילוליות מאוד, והידע הגיאוגרפי הבסיסי שלי יודע שלפחות בזווית אחת של העין אני אכן צופה בממלכת ירדן, אבל זה לא באמת משנה. אותה אחת, אבל אחרת, אחרת לגמרי.
למטה, הים והמפרץ משחקים יחד בלי להרים את הקול, וההרים שמסביב מצדיקים כל סופרלטיב שנתנו להם לאורך השנים. הם יותר אדומים מחומים, כמובן, והשמש שהתעוררה איתנו בתל אביב לבוקר מצוברח התחילה את היום שלה באופן רשמי, ועוזרת להם עם פלטת הצבעים. מפה, אתה יכול רק להתחמם ולהתרטב. כל פעולה אחרת תהיה פחות הגיונית.
נותר רק לאכול. לורנס
שנה ויותר מאז שקפצה לסייע ככל האפשר לתושבי העוטף ולמפוני הצפון, אילת מנסה להמשיך הלאה בלי לנטוש אף אחד בשולי הדרך, להסתגל ולחיות. כמו אצל כולנו, מדובר במאמץ יומיומי מפרך, שרק חלקו מניב תוצאות. כמו אצל כולנו, כל יום של עמידה על הרגליים הוא בשורה.
העיר הדרומית מתגעגעת לתיירי החוץ שלה, ומתאהבת מחדש בתיירי הפנים שלה, אבל הכי רוצה - סוף סוף, כדאי להגיד - לדבר פתוח עם עשרות אלפי תושביה. היא קצת שקטה יותר, בוודאי במקומות מסוימים, וקצת רגועה יותר, אם אתה יודע איפה למצוא את הרוגע. את כל היתר ממשיכים לעשות החופים הייחודיים והחנויות נטולות המע"מ, מזג האוויר המפורסם והמלונות שיודעים מה לעשות איתו.
כעת, נותר רק לאכול.
מלון הרודס ויטאליס, שאירח אותי בביקור הזה, הוא נקודת הקצה הגבוהה של קומפלקס אילתי ותיק בן שלושה "ארמונות", שמנסה לשלב מאז 1998 "רומנטיקה, הנאה, בריאות וסגנון חיים", כהגדרת קבוצת פתאל.
המבנה מהודר, מלא רושם ומקפיד לעטוף אותך בהוד כבר מרגע הכניסה. צעדים ספורים בלבד מהדלת המסתובבת ועד עמדת הקבלה והשמפניירה הצוננת, ואתה נתקל כבר בכמעט 100% חלוקי ספא, ואנשים עם הבעת פנים כמעט אחידה - חיוך של יצאתי מטיפול, חיוך של בדרך לטיפול, או חיוך שמנסה לזכור מה עשית אתמול, ולא מצליח כי עכשיו החיים שלך הם חלוק רך ותו לא.
המלון, או "היכל הפינוקים", מסנן את עצמו מחבריו באמצעות הגדרה כיעד ללא ילדים, ומכסה בפילטרים נוספים את השהייה שלך - שירות שחריג להיתקל בדומים לו בתעשיית התיירות הישראלית (ובישראל בכלל), למשל, ותחושה בוטיקית כללית שנשענת על היצע של 53 חדרים בלבד.
ליאת כהן, מנהלת המלון, גדלה באשדוד וחלמה בדיוק על זה. היא חיה בעיר כבר שנים, התחילה מלמטה ויודעת לשחזר עכשיו כל עבודת מלונאות קיימת, וגם כמה שלא. בשלב הזה של חייה, היא אילתית יותר מאשדודית, ומנהלת שלא שוכחת להיות מארחת. עבור הקהל הישראלי, אני מניח, זה חלק מהגדרת התפקיד. עבורה, זה פשוט אומר טלפון זמין ללא הפסקה, ועיניים שרואות הכול.
היא יודעת לחבר את שורשי ההקמה של יואב איגרא לצרכים העכשוויים של הקהל, יודעת מה מאז נכון גם היום והכי יודעת איך לעשות אישי בתוך חברת ענק, ובתוך עיר שגורמת לך פעמים רבות ללכת לאיבוד. נסו לעקוב אחריה, בקטע לא קריפי חלילה, על פני 30 מטר בלובי, ותבינו לבד. שאלה לקבלה על דלת הכניסה הצדדית, טלפון לילדה כי מתחיל כבר להחשיך ובירור מתמיד, כנה, איך היה לך האוכל, ומה אפשר לשפר.
הבירור המתמיד הזה הוא חלק ממאמץ הרודסאי להבליט מחדש את שתי מסעדות הדגל של המתחם - לורנס וקאזה לונא.
הראשונה היא מסעדה בשרית כשרה בקומת הביניים של הרודס ויטאליס. היא מוגדרת צרפתית, אבל נדמה לי שההגדרה הזאת אינה נכונה יותר בהקשרי תפריט, ואינה רלבנטית יותר ממילא. כמו המלונות עצמם, גם היא נולדה מתוך סיפור רחב היקף, ואגדה שהמשיכה אותו הלאה. בדיוק כמו המלונות עצמם, גם היא מנסה לספר את הסיפורים הללו גם כעת - לשמור על כוונת המייסדים בלי להיות ארכאית, ולפעול בתפר שבין קלאסיקה ומודרניות.
האמצעים הם שירות כמעט אישי במאפייניו, ואווירה בלתי מסיבתית בעליל שמתמקדת, כך נראה, בקהל היעד של המלון, ובסועדים שרוצים ארוחת ערב נטולת מזנונים. לתוך המסגרת הזאת, ובאופן שעשוי להפתיע דעות קדומות על אוכל מלונאי, היא מוסיפה תוכן טעים.
יש כאן ראשונות דוגמת טרטר טונה אדומה עם ביצה רכה ושמן זית (62 שקלים) וסלט אווז בגריל, קערה מרעננת של סלט חסה והדרים וקרפצ'יו בקר, צלחת ענקית של ניוקי (52 שקלים, מחיר בלתי תל-אביבי בעליל) עם פטריות וקרם קוקוס וגם קוביות סטיקי רייס מטוגנות שעליהן טרטר סלמון ואיולי וואסבי - מנה שמעמידה אותך מיד במקום, מנטרלת את התעליינות אכלני המרכז, ומצוינת. נקודה.
הגודל של הראשונות "מפריע" מאוד להמשיך הלאה, וגם הלחם הטוב שמוגש אוטומטית לשולחן מוסיף את שלו, אבל בגלל שזאת חופשה, אתה יכול לאפסן את ייסורי המצפון עם פילה בקר וגראטן תפוחי אדמה (159 שקלים), פפרדלה מוסר ים עם רוטב בויאבז (119 שקלים), פרגית בגריל או אנטריקוט. זה סופו של היום ממילא, אז מוטב כבר להתפרע הרי.
קאזה לונה, במלון המרכזי של הקומפלקס, כשרה אף היא ומציגה תפריט איטלקי רחב ומגוון בהובלת שלומי דגן, שף שכנהוג באילת יודע לפצל את עצמו לשניים לפחות, להיות בכמה מקומות בו-זמנית, ואיכשהו לגרום להכול לעבוד בלי שתרגיש שהוא מתעייף.
המסעדה, שכמו לורנס מכוונת גם לקהל חוץ-מלונאי, מספקת חוויה מעט יותר קלילה. באווירה, כן? כי האוכל פה ממזרי מאוד ביכולותיו להשכיב אותך לישון שבע (כלומר, מפוצץ).
זה מתחיל עם פוקאצ'ה לוהטת ופולנטה מצוינת, רכה ופטרייתית (63 שקלים), ממשיך עם סביצ'ה דג ים וסלט בוראטה שמנתי וחותם קבלת פנים בעזרת קולקציית טיגונים נהדרת של ארנצ'יני, דגים קטנים ופריכים וסיגר תרד-גבינות פציח (55-66 שקלים).
אם החזקת עד פה בלי להתגלגל, ישמחו למתוח לכם פיצה - סרדיניה, למשל, או ארבע גבינות מושחתת - להרים עוד יותר עם שלוש אופציות דגים או לנחם עם צלחת עמוקה של פסטה (62-78 שקלים). פטוצ'יני סלמון עם חמאה ויין לבן, או לינגוויני ירוקים מלא אנרגיה. בואו רעבים, בואו הרבה, ופשוט בואו.
הוויטאליס מקפיד לשמור על פאסון גם בשעות המוקדמות, והחשובות, של היום, עם ארוחת בוקר נהדרת, קצת אחרת.
היא מוגשת בחלל של מסעדת לורנס, שהספיקה להתעורר ממאורעות ליל אמש, להיפתח מעט לשמש ולהקליל את עצמה עוד טיפה. יש כאן קפה מצוין ומיצים טבעיים שמעודדים עירבוב, והאוכל עצמו מסודר היטב בין כמה שלוחות.
הכיוון כאן הוא לא להציב בופה מפלצתי, אלא להמשיך את הקו הבוטיקי ולברור חומרי גלם ומנות עם פילטר מוקפד. התוצאה מתכת עם כל אלה, מהגבינות ועד הדגים הכבושים, מהמאפים הטריים וכיכרות הלחם החמות ועד המנות העיקריות שמוגשות בנפרד לשולחן על פי בחירה. גם כאן, אתה מבין במהרה, אתה אוכל לא מפני שאתה רעב, אלא כי האוכל מסליל אותך לשיבוש כמותי משמח.
בניגוד למקובל, הדרך חזרה איננה קצרה יותר, ואותם חלונות באותו מטוס בדיוק מציגים משום מה נוף שונה לחלוטין. מסלול הטיסה לא השתנה, ומזג האוויר נותר על הרף הממוצע, כך שאני מתייג את הפער כמנטלי בלבד, ונוחת בלי לעשות בלגן מיותר.
אילת, כהרגלה, מותירה אותך עם הרבה מאוד שאלות ומספר שווה של תשובות, אבל מהסוג שעונה על דברים אחרים לגמרי. אין מי שמבקר בה ולא תוהה מה יכול היה להיות, ומה עוד יכול להיות, ויהיה. אין מי שנופש ולא חוזר עם איזה "התחילו להתעורר שם". אין ישראלי בלי עצה ואין תייר בלי המלצה.
היא ממשיכה אבל. כשאתה משוחח עם האנשים עצמם, הם מסלקים כל תחושת התקרבנות מהדרך ומבליטים גאווה מקומית חזקה, ובצדק. זאת ארץ אחרת, בקצה הארץ שלנו, והם יודעים את זה. לכם רק נותר לקבל, להתחמם, להתרטב וגם לאכול.