איך מערבבים קוקטייל לכל כך הרבה ישראלים במקביל, כמה קרח צריך לשנע לפה בשביל מסיבת שתייה מאוזנת, מתי, ואם בכלל, יוצאים ממהמשרד הזה להאפי האוור ואיזה עוד צבעים יכולים להיות במניפת אבני השפה של אזור התעשייה ראשון לציון?
כצפוי, הגעתי למפעל של "ספייהאוס" עם לא מעט שאלות. עוד יותר כצפוי, חלק קטן מהשאלות האלה היטשטש כבר במבט הראשון שנשלח למדפי הבקבוקים, חלקן הגדול נשכח לחלוטין כשסירי הבישול התערבבו מול העיניים, ושאלה אחת נענתה באופן המובהק ביותר ללא מילים כלל.
בקצרה, ומבלי לפרט יותר מדי, אפשר לסכם את התשובות לשאלות הפתיחה ב-לומדים ומלמדים, המון, אף פעם וכל הזמן, הרבה יותר ממה שחשבתי. השאלות שנשכחו כנראה לא היו חשובות מספיק, וזאת האחרונה, שביקשה לברר איך מגייסים כוח אדם צעיר ומצוין למפעל באזור אפור יחסית, חיכתה עד סוף הסיור עם התשובה.
יותם שילה מאחורי שולחן עמוס בקבוקים מלאים וכוסות ריקות. ככה מגייסים.
לרוויה. ספייסהאוס
הסיפור של ספייסהאוס התחיל ביום השני של הקורונה, זה שהכניס 99% מהישראלים (ומכל העולם, למעשה) להלם, אבל גרם לו עצמו להתעשת מהר, לחשוב חד, ולנצל את כל מה שיש לו.
"עבדתי כבר עם באטצ'ים מוכנים בבר, וידעתי שכדאי לנצל אותם איכשהו, כי אחרת הכול ייזרק", שיחזר, "לקחתי את כל הקוקטיילים הכי נמכרים שלי, איגדתי אותם למין מארז טעימות כזה, והתחלתי ללכת".
זאת *לא* הייתה הליכה. רחוק מזה. זאת הייתה ריצה. ריצה מהירה. ספרינט משוגע שתפס כל כך, עד ששבועות ספורים לאחר מכן הוא "הבין שהוא פתח מקום חדש בלי להרגיש", וקרא לאשתו דבי "לארגן קצת את הטכנולוגיה". תוך חודש וחצי, כוסתה הארץ כולה במשלוחים, והעסק הפך לסטארט-אפ של ממש. ארבע שנים וחצי לאחר מכן, הספרינט הזה הוא מרתון, וספייסהאוס חולשת על המסלול ועל הפודיום של המדליות, מבקבקת וממשיכה.
"המפעל" הראשלצ"י שלה מטעה. אזור התעשייה מחוספס כמו כל אזור תעשייה כמובן, אבל מרגע שאתה עובר דרך הדלתות, אתה נשטף אנרגיה שמחה. לרובה אחראי הצוות הצעיר שרץ פה בין המדפים לקופסאות. חלק אפשר לייחס גם למיתוג המוצלח שרץ עם ספייסהאוס ממש מרגע הזינוק שלה, ומשפיע על גם על החלל. הכול ביחד, זה וגם זה, הוא בהכרח החלטה מודעת - קודם כל עסק ואנשים שיודעים להפעיל עסק, ומשם כבר יימזג טוב.
"ברים תמיד היו התשוקה שלי", הוא מאשר, "אבל במקביל ידעתי שאני מוכן לדבר הבא". הוא אומר את זה, אבל מודה שאין יום, כנראה גם אין שעתיים, שהוא לא מוצא את עצמו מערבב משהו. במשרד שלו, פשוט, כל מה שצריך כבר נמצא בהישג יד, והשעה השמחה ההיא מתחילה כמעט מאליה.
הוא מגיע מבית דתי-לאומי בפתח תקווה, אבל הבין מהר מאוד שזה "לא בשבילו". לא התפילות ולא הטקסטים. אין חיבור. המשפחה לא כעסה. "כיפות סרוגות, אף אחד לא פנאטי, מדהימים", הוא ממסגר.
אחרי הצבא הגיעה עבודה בקייטרינג, ואת הבר הראשון שלו הוא פגש כבר בגיל 21. משם, הייתה קפיצה לטרייבקה בניו יורק וחזרה לארץ, כך שבגיל 28 - צעיר אך עתיר ניסיון - הגיע זמן הספייסהאוס. הפיזי.
בר הקוקטיילים היה ממבשרי המהפיכה שהיא מיקסולוגיה עם מעט פוזה והרבה תוכן וטעם. הישראלים חשדו והיססו, ואז הסתערו ושתו. גם בבית. "הפסקתי מזמן ללכת נגד הקהל", הוא מספר, "אתה יודע כמה נגרוני החזירו לי בהתחלה? עכשיו אני משלב בין מה שאני יודע ומה שהם רוצים, ושומר על סטנדרט מסוים כדי ששני הצדדים לא ירגישו שהם מוותרים על משהו".
ההיצע של ספייסהאוס גדול, אבל לא מוגזם. מסחרר, אבל לא מבלבל. יש בו דברים למתנסים ויש למקצוענים. יש ליולדות ויש לרווקות. המחיר איננו זול, אבל כווליו פור מאני, ובעיקר כמשהו שמסליל אותך להתפנק על אמת, נדמה לי שזאת עסקה שמתומחרת הוגן מאוד.
הטעמים רחבים, ומבטלים מהר מאוד את הסברה הרווחת על *מתוק*. כן, אפשר להכליל בגסות שהישראלים עדיין נוטים לשם, אבל שילה מספר על שתי פעימות של הפחתת סוכר שהוא הוציא לפועל בשנים האחרונות, וכל מי שטועם מבין שזה לא גימיק, ולא אמצעי חנופה.
יש כאן, בין היתר, ג'ין ליצ'י-ורדים וספייסי מרגריטה פופולרית, וויסקי סאוור-דובדבן ואספרסו מרטיני, קוסמופוליטן ופלאומה. יש קלאסיקות על בסיס מתכונים היסטוריים ויש עירבובים חדשים, ממזריים מאוד, וחכמים מאוד. יש אישי ויש "משפחתי", הרכבות עצמיות ופילוחים לפי טעם, לפי ספיריט, לפי הכול.
סדרת ה-Signatures החדשה של ספייסהאוס מזקקת את כל אלה - את התהליך ואת המקצוענות, חומרי הגלם והחיבו רהישראלי - לכדי קבלות מלאות על עמידה בשם, וברף, שהיא הציבה לעצמה. דירטי מרטיני עם שמן זית ובאזיל סמאש עם בזיליקום מקומי, נגרוני מתובל ואולד פאשן עם חמאת בוטנים, וגם "פורן סטאר מרטיני" לוהט שלא היגר לישראל באופן מלא, ומשלב וודקה, פסיפלורה, יין מבעבע ואת הנגיעה הישראלית שהיא וניל של ונילה וידה. משם, והכי מכאן.
השנים שעברו מאז אותו יום שני של קורונה, בתוספת השנים הארוכות יותר שהן הניסיון המצטבר של שילה, מיקצעו את ספייסהאוס לכדי ביזנס אמיתי. ישראל אכן כוסתה כמעט לחלוטין, והראש חושב כבר על האפשרויות שמעבר לנתב"ג, אבל הוא פועל שקול ופועל מחושב, ואפילו מנסה לחייך, וליהנות מהדרך.
יהיה גם בר, כזה אמיתי. והוא יעמוד מאחוריו, הוא לא יכול בלי. עד אז תיאלצו לקחת את המילה שלי כשאני מספר על מפעל אפור באזור תעשייה אפור שהוא הקשת של כל הצבעים.
גלילים ענקיים של פצפצים מתערבבים מול העיניים עם מדפים ענקיים של בקבוקים וקופסאות ענקיות של פרוסות תפוזים מיובשים, ועובדת צעירה מפעילה ליפטר ענקי כדי להוריד ממדף עליון את ארגז הבקבוקים הכי שמח שיש, מטר משולחן הקוקטיילים הכי שמח שיש, וכל זה לפני שהשעון מראה עשר בבוקר, כנראה השעה הכי שמחה שהייתי בה לאחרונה. לחיים.