קצת מוזר שצריך עדיין להסגביר את זה בימינו, אבל אין עיר בלי רחובות. גם לא תהיה, ולא משנה בכלל כמה גבוה יטפסו המגדלים שלה. כך, גם אין בטון בלי אדמה וכדאי מאוד שלא יהיה אפור בלבד, נטול ירוק.
אין גם רחובות סתם, בלי מקום לעצור במהלכם, להעביר זמן בלי להסתכל על הזמן עובר. ספסל ומעגל של אוויר, רוח שהיא לא רק רוח פרצים שנכלאה בין בניינים. דשא, אבל פתוח, בלתי חסום. נגיש וכזה שאפשר להרגיש אותו, רצוי מאוד שעם כפות הרגליים.
וכל אלה, אין אותם בלי משהו לאכול. לא לשבוע, אלא להרגיש. קפה שהוא לא רק על הדרך וצלחת שלא מוכנה להיות חד-פעמית.
אין עיר בלי רחובות, ואין רחובות בלי הפסקות, ואין הפסקות ראויות בלי אוכל, ובלי מסעדות. עכשיו, סוף סוף, אפשר לצאת לפרדס.
תם הטיזינג. פרדס
פארק יצחק שדה החדש מאוד מחזיק מבלי שתרגיש 13 דונם של אותו ירוק, ומתחזק הפסקה מגדלית מאיפה שלא תיכנס אליו, ומאיפה שלא תסתכל עליו. המבט הזה יכול להגיע מאחת הקומות הגבוהות של בנייני המשרדים החזקים שעוטפים אותו, אבל עדיף כמובן שהוא יגיע בגובה העיניים - מקומת החצי גובה של The George, ממפלס הקרקע של מסעדת פרדס, ומהכיסא הנישא שתופס עבורך זווית על הבר כמעט מעצמו.
חודשים ארוכים שהפארק הזה קרץ לכולם במין טיזינג מתמשך. הוא היה פתוח לחלוטין, אבל גם חסום לחלוטין, וכולם מסביב תהו מה קורה איתו. פתאום, בבת-אחת, כאילו ניתן איזה אישור סופי ויצא טופס איכלוס, הוסרו המחסומים והכול נפתח - נפתח הפארק ונפתחה הגינה, המים בבריכה האקולוגית החלו לשצוף והפנורמה של המסעדה התרחבה כמו שפנורמות אמורות להתרחב.
כעת, כמו בקיו מתוזמן היטב, יש פה גם צהריים שמשלימים את התמונה. לראות, לבהות, ליהנות.
כחצי שנה לאחר שנפתחה, מתמתחת פרדס לשעות המוארות של היום ופותחת דלתות לאותם יושבי משרדים ולצד האורבני הפעיל יותר של העיר - מעבר לכביש מזרחה, ומעבר לכביש מערבה. מסביב, כמעט שממה למי שמחפש מקום נעים לשבת, כך שהמהלך ודאי לא נבע מהיעדר ביקוש, והאתגר המרכזי שלו כעת יהיה לנהל שני סרוויסים שלמים אך לא משלימים, בתקופה שבה מצוקת כוח האדם בתעשייה היא כמעט נתון.
בזמן הקצר הזה, השכיל ברק אהרוני ליצוק לתוך המסעדה אופי, והצליח לתווך מטבח לקהל. תיאום הציפיות הזה הוא המבחן הראשון של כל בית אוכל, אבל פה, בתוך המעטפת המרהיבה, לא פחות, של המתחם - מלון ודירות מגורים, ספא וחדרי כושר, בריכה וחלל עבודה - זאת הייתה משימה מורכבת אפילו יותר.
הווליום פה נמוך, אבל לא קונצרטי. החלל פתוח, אבל גדוש בפרטיות. הבר דומיננטי, אבל אינו כוחני. את כל הניגודים האלה, ובעיקר את הגישור בין הקצוות, ממלא האוכל שלו. גבוה בלי להתנשא, מורכב בלי להעיק, ובסופו של דבר גורם לך לתחושת קו הסיום הנחשקת של מרתון מסעדני בישראל, ובעולם - אוכל של בית, בית כלשהו, בחוץ.
התפריט קצר לכאורה, ומסליל לעסקית מובנית ובהירה לחלוטין, אך בפועל מגביר את הפרעת הקשב הטמונה בכולנו, מהדהד לך בראש בחירות שלא בחרת, וגורם לך ליהנות פעמיים - מהארוחה הזאת, ומהפעם הבאה.
הוא מתחיל עם "קטנות לפתיחה", סט צלוחיות מתכת עגולות שמגיעות כולן בהזמנת מנה עיקרית, ופותחות את השולחן שכמעט לא מזדמן לך לפתוח יותר בעיר הזאת. צ'ירשי זוקיני עם אריסה ולימון כבוש, ציזיקי עגבניות ירוקות עם שמיר, נענע יבשה וסומאק, טחינה סמיכה וצהובה עם שילוש צידי חריף של סחוג-אריסה-פלפל, ירקות מוחמצים ופריכים, מסאייר סטייל, ממרח עדשים כתומות עם שמן זרעי כמון וגזר מתקתק וערימת עלים ירוקים לשבור הכול.
יחד עם פס עבה ומלא בועות סקסיות של פוקאצ'ה, ויחד עם הצורך האנושי הטבעי להעסיק את עצמך, ולהעסיק את הידיים, מתפתחת על השולחן כוריאוגרפיית ניגובים וטבילות אקסטטית. תחילה מזלג, ואז בצק, ואז תחנונים לריפיל.
העיקריות מתמקדות בגריל, ומוציאות ממנו "כבדים בלונדי" (83 שקלים), קבב בקר וטלה עם ירקות צלויים (107 שקלים), לברק שלם פתוח עם רטטוי (169 שקלים), נתח בקר עם תפוחי אדמה (מחיר לפי משקל) או פרגית (94 שקלים).
למטה, תחת הכותר "תבשיל יומי", מחכה מנת גונדי מופלאה (87 שקלים) בדמות שתי כופתאות ענק שמכניסות לתוכן עוף וקמח חומוס קלוי, ומשכשכות בציר מתובל הל וגזר, עדינות מאוד, אווריריות בואכה פלאפיות, ומספקות רגע נדיר של אכילת כף שאינה דורשת סכין, שהיא כידוע האכילה המעולה ביותר.
לא מעוניינים במסגרות? רוצים לשוטט חופשי במרחב? כמה שורות נוספות מטה, ומתגלות מילים שמחות של "בנוסף" ו"על יד", מעין גרייטסט היטס של המסעדה, שמאפשרים בניית ארוחה נפרדת, מותאמת, ולא פחות מוצלחת.
יש כאן, למשל, חסה בייבי ג'אם צלויה בגריל עם ויניגרט תפוז-ג'ינג'ר, אגוזי לוז פריכים, גבינת פטה ורוטב חמאה חומה הרסני (-65 שקלים), סלט עלים עם גבינת כבשים ו-ויניגרט טראגון-ליים, תפוח אדמה קרוע ומטוגן (24 שקלים) ושני אל-תקומו-לפני-שהזמנתם בתצורת "קובה בלאבן" וסיגר.
הראשונה (95 שקלים) חולשת על צלחת שלמה, מנגידה בין קראסט חיצוני של אורז ובין תערובת פנימית של טלה, נענע, צנוברים והל, ומוסיפה להם מסביב יוגורט וסלט מלפפונים קלילים ועוקצניים. השני (73 שקלים), על תקן הומאז' למנת הדגל (אחת ממנות הדגל, בכל זאת) של מסעדת רפאל, וגם הומאז' לארוחת השבת האגדית שלה, מגלגל באמצעות בצק דקיק חלקי פנים, ומטיס אותם על אוטומט לטחינה, ללאבנה-עמבה ולעגבניות מגוררות עם סחוג.
קצת מזה וקצת מזה, חזרה לצלוחיות ההן והפסקת התרעננות עם קוקטייל צהריים (סלרי גימלט ירוק, רצוי) שמצליח גם לעשות את העבודה שלו וגם לאפשר לך לחזור לעבודה שלך, והנה, היום השתפר במפתיע דווקא בשעות הקריטיות שלו.
הסביבה החיצונית של פרדס, ושל The George עצמו, רחוקה מלהתמסד. על פי התכנון, צפויים לצמוח כאן עוד שלושה מגדלים צמודים לפחות, ורק אלוהי הנדל"ן שלנו יידעו להגיד כמה יצטרפו אליהם עם השנים.
בתוך כל גירודי השמיים האלה, מקסים לראות צוות שלא מתנתק מהקרקע. המעליות המשרדיות ליד עובדות שעות נוספות כדי להביא אליה אנשים וכדי להחזיר אותם למעלה, אבל היא שואבת הנאה דווקא מהאוויר התחתון, האמיתי. בלעדיו, אין מסעדה. ובלי מסעדות, זה ברור, לא תהיה עיר.
צהריים בפרדס, שני-חמישי, 12:00-15:30, מלון ג'ורג', ישראל טל 5, תל אביב, 077-5705919