להכריז על בית הקפה הכי טוב בעיר מילאנו נראה כמו אתגר קשה לפיצוח, ומשימה מורכבת לכל הדעות, שכן קפה ואיטליה הן מילים נרדפות זו לזו הרוקדות יחד מאז המאה ה-16.
קפה בארץ המגף הוא עניין של מסורת, ואת פעולת השתייה של אספרסו, קפה מקיאטו וקפוצ'ו (קפוצ'ינו) אפשר להחשיב כתנועה בלתי רצונית של כל איטלקי, שאיתה הוא מתחיל וכנראה גם מסיים את היום.
רבים וטובים כתבו על קפה, וביניהם אונורה דה בלזק שסיפק מכתם מעורר השראה על הממריצים המודרניים (כולל הקפאין), עסקו במסע של הפולים לארץ המגף (דרך ונציה, שם גם נפתח ב-1720 בית הקפה בראשון בעולם - "קפה פלוריאן" בכיכר סן מרקו), וזכרו את אנג'לו מוריונדו שהמציא את מכונת האספרסו ב-1884 והפך את ההכנה, שעד לאותו רגע הצריכה "בישול" כמו בארצות ערב, למהירה יותר - כך שאפשר לצרוך אותו בזריזות ובעמידה.
חמש שנים לאחר מכן, גם נפתח בפירנצה בית הקפה הראשון ללא מקומות ישיבה כלל - "Café Dei Ritti" - ועד היום כמעט ולא ניתן למצוא בר (אפילו התיירותי ביותר) שבו תיתקלו בקפה לא טעים. גם אם מומחי הקפה הגדולים בעולם ישתו קפה בינוני ומטה בבר אקראי בתחנת הרכבת, סביר להניח שהם יקלו ראש ויוסיפו בחיוך שבכל זאת הם שותים קפה איטלקי באיטליה, בדרך לעוד מקום נפלא כמו רומא או ונציה, ועל כן, זה חייב להיות נהדר לכשעצמו.
האיטלקים, פטריוטים לטוב ולרע, אינם נגררים אחר העדר ומשמרים את מסורת הקפה שלהם בלי לזוז ימינה או שמאלה, בטח שלא לכיוון המאצ'ה. מבחינתם, רגע ההזמנה הוא עניין של אמון. בכל בר שבו תזמינו קפה תקבלו את מה שאתם מצפים לו - אם תנקבו בשמו הנכון (לאטה, למשל, זה רק חלב).
בביקור האחרון שלי במילאנו, שבה גם גרתי בעבר כמה חודשים, החלטתי לנסות לעשות את הבלתי אפשרי בעזרתם של חברים וגם של עוברים ושבים. בין אפריטיבו לארוחות ערב, קיבלתי המלצות וטיעוני בעד ונגד על עשרות בתי קפה שכדאי לבדוק, במיוחד בשעות המוקדמות של היום, כדי לפגוש את מילאנו באופן הכי מקורי שלה.
החוויה הזו בלבד מעוררת בדיוק כמו הקפאין שיזרום לכם בדם - קרקוש מכונת קפה בלתי פוסק כשיוצאים ונכנסים אנשים בכל הגילאים מוכנים לעוד יום עבודה בחליפה כחולה כהה וחולצה תכלת (האיטלקים סבורים שהצבע השחור שמור רק להלוויות ואירועים רשמיים), נועלים מוקסינים וגרביים שתואמות את מטפחת הכיס שמבצבצת בדש המקטורן שלהם, נשים בג'ינסים בגזרה גבוהה, צעיפי משי ותיק עבודת יד.
אבל לא כדי לדבר על אופנה התכנסנו, אלא כדי להכריז על בית הקפה הכי טוב בעיר. עודף הקפאין שנכנס לגופי במשך שבוע ימים בשעות קבועות הכריע לא בית קפה אחד אלא שלושה.
Fioraio Bianchi, שכונת בררה
פיוראיו ביאנקי, שנפתח לפני ארבעים שנה על ידי ריימונדו ביאנקי, ממוקם בשכונה האקלקטית והאופנתית בררה. הוא לא רק בית קפה אלא ביסטרו שאליו אפשר להגיע בכל שעות היום, ו"נווה מדבר, גם אם עירוני", כפי שנכתב באתר שלהם.
זה מרגיש בדיוק ככה. במהירות שנות האור, מיד כשתיכנסו, תשכחו שאתם בעיר גדולה ותעשייתית, רועשת והומה, והעין תימשך לכל פרט פה, מהקטן לגדול - בר עץ כהה, כבד וישן שמריח מפעם, קירות ותקרה חשופים שמעלים רומנטיקה פריזאית נוסטלגית, זרי פרחים מיובשים שתלויים בפינות הקירות במקום תמונות, לצד סידורי פרחים טריים המוצבים מול חלון הראווה ובין השולחנות. כל אלה מעניקים למקום מראה בוטיקי ואינטימי, וינטג' אמיתי אם תרצו.
גם הדיספליי רומנטי. פיוראיו ביאנקי
מהשעה שמונה בבוקר נפגשים אנשים על הבר, במכוון או במקרה, מקשקשים על הלילה הקודם או על הפגישה הבאה בעודם שותים אספרסו או קפוצ'ינו. גם מיץ תפוזים סוחטים במקום ולצד אלו מומלץ לקחת את אחד המאפים שמוצג בדיספליי רומנטי גם הוא - פניני (כריך) עם פרושוטו או מוצרלה, בריוש עם שוקולד, ריבה, קרם או בלי כלום, הלא הוא הקרואסון האיטלקי.
ארוחת הבוקר הזאת - לא שקשוקה ולא ביצת עין - משתלבת היטב עם זרי הפרחים האקלקטיים ומדויקים כאחד שלהם אחראי הבריסטה שמכין לכם את הקפה. את הזרים ניתן גם לרכוש ולקחת איתכם. מול הבר הקטן ניתן למצוא שני שולחנות עגולים, ובחלל הפנימי כבר תמצאו שולחנות לארבעה או שישה, בהם בדרך כלל ישבו לארוחת צהרים או לאפריטיבו, פגישת הערב המוקדמת עם החברים שמלווה בנגרוני, בשפריץ, או בכל דרינק אחר שתבחרו.
לטעמי, גם לאנשים הביקורתיים ביותר לא תהיה מילה רעה אחת להגיד על המקום הזה, והאלגנטיות שלא מתאמצת מדי שלו הופכת את הבוקר ליפה יותר.
Via Montebello, 7, 20121 Milano MI
Pasticceria Sissi, שכונת פורטה ויטוריה
הבוקר במילאנו מתחלק לשניים - לפני שהכרת את קונדיטוריית סיסי, ואחרי.
"סיסי", על שם של בעלת המקום, נפתחה בשנת 1990 בזמנים שבהם לפתוח קונדיטוריה באותו אזור נחשב היה למעשה התאבדות. היא הפכה לאחד המקומות הכי נחשקים לבקר בהם, במיוחד בבוקר, ולא רק בגלל התרחבות העיר שמיקמה אותה גם במרכז העניינים, ולכן התור שמשתרך ברחוב מול פתח הכניסה מעיד על החגיגה שכולם רוצים לטעום ממנה.
מיד כשנכנסים מתמסרים לאנרגיה התוססת והביתית, לצפיפות, ולבלגן. אפשר לשבת באחד השולחנות הבודדים מול הבר, בגינה המקורה, או להצטופף בעמידה ליד מילאנזים בני כל הגילאים - מהקשישים עד לצעירים ביותר, מחזיקים כולם בבריוש או במאפה אחר. כך או כך, בין רגע מאבדים את הזרות ומרגישים חלק אמיתי מהמקום.
חגיגה שכולם רוצים לטעום ממנה. סיסי
אז, אפשר להזמין קפה, מיץ רימונים סחוט במקום או מיץ תפוזים, ולבחור מה שרוצים מתוך כל התענוג שמוצג לראווה במקרר - טרמציני (כריך מלחם, ללא הקראסט) עם טונה ועגבניה, פרושוטו או עוף בקארי, טוסט גן עדן עם גבינה ופרושוטו, פניני אל לאטה (כריכונים קטנטנים בלחמניה) עם טונה ומלפפון חמוץ, סלט ביצים ועגבניה או אנשובי; פיצטות, מיני בריוש עם חמאה, גבינה ופרושוטו שזה עתה יצאו מהתנור, מגוון מתוקים, ומאפי בצק עלים שמזכירים בורקסים קטנים, ממולאים תרד או גבינה. כולם, ללא יוצא מן הכלל, לא פחות משמיימיים.
לכל אלו מתלווה האווירה המשפחתית במקום שיוצרים קירות בצבע ורוד עתיק, חיוכי העובדים ופלירטוט הבן שעל הקופה. סיסי, שפתחה את המגדנייה יחד עם בעלה זיק, נכנסה לעולם הקונדיטוריה בגיל יחסית מאוחר, אבל מסתבר שמתכון עם כמות נדיבה של אהבה, משפחתיות ותשוקה הפך את המקום לאחר הטובים במילאנו, ולכזה שכולם - מילאנזים מכל רחבי העיר מדוושים לפה בכל בוקר - שמחים לחכות בו בסבלנות ועם חיוך גדול בגלל הידיעה של מה שצפוי להם.
לדעתי, כל דקה של המתנה שווה, וגם שני הקילו הנוספים.
P.za Risorgimento, 6, 20129 Milano MI
Cova, מונטה נפוליאונה
קפה "קובה" והמתחרה הנצחית שלה קונדיטוריית "מרקזי", מבית פראדה, שוכנות שתיהן על השדרה היוקרתית מונטה נפוליאונה. הן קרובות, אפילו מאוד, וגם אם שתיהן מחזיקות מסורת של קונדיטוריה אלגנטית וקפה מצוין ששייך לחברה הגבוהה במילאנו כבר מאות שנים, אחרי ביקור חוזר בשתיהן, נבחרה הראשונה.
קובה נפתחה ב-1817 על ידי אנטוניו קובה ועברה למיקום הנוכחי שלה בשנת 1950, לאחר שהלוקשיין המקורי ליד תיאטרון לה סקאלה נפגע במלחמת העולם השנייה. היא מקפלת בתוכה מסורת שפוגשת אלגנטיות ויוקרה הניכרים מיד כשמחייכים חזרה לבריסטות הלבושים חולצות לבנות, סינרים כחולים ופפיונים שחורים. מה שהיה טוב להמינגווי וג'וזפה ורדי, טוב גם לי.
כאן משלמים בדוכן הקטן עוד לפני שמזמינים, ולכן כדאי להציץ קודם בתצוגת המאפים והמתוקים שנראים כמעט מזויפים מרוב דיוק ותשומת לב. הבר פה עשוי אבן שיש ועץ חום כבד, ועל הקיר האחורי שלו מסודרים בקבוקי אלכוהול וליקר מבריקים שמזכירים לרגע את "הבר בפולי ברז'ר" של אדוארד מאנה.
עדיין שווה. קובה
הקהל שמגיע לקובה מתחלק לשניים - מילאנזים ותיקים שגרים באזור ולא מוציאים את הכלב בעצמם, או תיירים שעומדים בתור להיכנס לחנות שאנל הסמוכה.
כחלק מתאגיד LVMH הצרפתי, פתחה קובה כבר בשנות התשעים סניפים נוספים בהונג קונג, וכעת ניתן למצוא אותה גם בפריז, מונאקו ובקרוב גם בטורקיה. הרישות הזה פוגם אמנם מעט באלגנטיות וביוקרה, אבל המקיאטו מלווה בשוקולד איכותי שמיוצר במקום, והטרמציני עגבניות-מוצרלה-אנשובי שנאכל מול אותם פפיונים שחורים היה נהדר.
לתפיסתי, עדיין שווה ביקור, גם אם הפך בדרך לעוד נקודת ציון בדרכם של משפיענים מארץ זרה.
Via Monte Napoleone, 8, 20121 Milano MI
מקום נוסף שחובה להזכיר כשמדברים על בתי הקפה הכי טובים במילאנו הוא "בר לוצ'ה", שנמצא בתוך ה-"Fondazione Prada".
הוא עוצב על ידי ווס אנדרסון (מלון גרנד בודפשט, אי הכלבים, משפחת טטנבאום) ב-2015 ושייך גם הוא לפראדה כמובן, ומציג לוק רטרו יוצא דופן בצבעי ורוד ופיסטוק שלוקחים אותך היישר לסט הצילומים של הבמאי בעודכם ממתינים ומזילים ריר מול כריכים וטוסטים מבית De Santis, אחת המעדנייה הידועות בעיר. יחד, מדובר בחוויה אוצרותית בלתי נשכחת של אמנות, עיצוב ואוכל.
לאחר שיחות ותשאולים נוקבים, ניסיתי לזקק לכדי מסקנה אחת מדוע אלו המקומות הכי טובים לשתות בהם קפה במילאנו, והבנתי שמה שמייחד אותם מבין כולם היא העובדה שהם אינם עוסקים רק בקפה.
המקומות הללו מציעים אווירה ייחודית, היסטוריה עשירה, אותנטיות ותחושת שייכות שמייחדת אותם. בין אם זו הנוסטלגיה הרומנטית של פיוראיו ביאנקי, החום המשפחתי והתוסס של סיסי, או האלגנטיות המעודנת של קובה, כל אחד מהם מציג פן אחר של תרבות הקפה המילאנזית, מה שהופך אותם לשלושת המקומות הטובים ביותר בעיר.
אלרי כרמון התגוררה במילאנו והותירה שם לא רק דעות מוצקות על פולי קפה ודירוג נוקשה של המקומות הטובים ביותר לצרוך אותם, אלא גם את ליבה.
"זונה בוונציה", ספר הביכורים שלה, יצא לאחרונה בהוצאת תשע נשמות, ומתאר את עלילותיה של ישראלית צעירה המחפשת אהבה בעיר האיטלקית. הוא זמין לרכישה כאן