החיים שיש לנו כאן הצליחו לנער לחלוטין את עצם ההליכה מתחנת הרכבת הקלה של שדרות ירושלים ביפו עד ליבו של שוק הפשפשים. מה שהיה קצר, נהיה מפותל ומחושב. ובאורח פלא, צעדים שאמורים להיות שמחים ומדודים, מתובלים בהתבוננות אירופית ובספיגת כל היופי העתיק הזה, מיתרגמים כעת להליכה החלטית, כזו שמתבוננת לצדדים, אבל מכל הסיבות הכי לא נכונות שיש.
אינספור סיבות הובילו לזה, כמובן. רובן שחוקות מכדי להעלות שוב על הכתב. את מה שלא לקחה המגיפה, עשו המבצעים הצבאיים והמתח האנושי בעיר שלא ידעה כמעט אף פעם רוגע. את מה שאלה השאירו על כנם, בעטה המלחמה הרחק-הרחק לאופק. בין כל המשוכות האלה, ועל מסלול כלכלי כמעט בלתי אפשרי לאזרחים, ובוודאי למסעדנים וליזמים, מנסה המתחם לשרוד, להחזיק, לעשות את שלו, ולקוות לטוב.
כשנכנסים לסמטה של אהובה ופקק, מבינים מצוין איך נראית התקווה הזאת, ובעיקר איך היא מרגישה. התגעגענו.
רשמית, שני המקומות הללו לא חולקים אפילו את אותו רחוב. מעשית, מה שמתחיל ברבי יוחנן מתערבב כמעט מעצמו לתוך הפינה של רבי פנחס. זה עשוי לבלבל אותך מעט אם אתה דוור או מישהו שלא מוריד את העיניים מגוגל מאפס, אבל עבור כל השאר זה מסתדר היטב, ומהר מאוד. סמטה אחת, מחוברת באנשים ובחיוכים, בדיוק כמו שרואים בארצות רחוקות מכאן, בדיוק כמו שבא לנו לראות כאן. בדיוק.
האיש שאחראי לחיבור הזה הוא איתי כץ, כנראה ההיפך הגמור מכל מה שהמוח והסטיגמות ישדרו לכם כשתזינו פנימה "איש חיי לילה", "יזם" או "מסעדן". הוא צעיר מספיק בשביל לצחוק להגדרות האלה בפרצוף, ובוגר מספיק בשביל לזכור חוויות עבר מחשלות. חכם מספיק בשביל ללכת את הדרך הזאת עם שותף טוב, ובעיקר רגוע. לא רגוע מספיק, אלא הכי רגוע שיש.
באחד הימים הגשומים של החורף הבלתי גשום הזה, ובערב שהוא מתאר כ"בינוני" אבל חצי עיר הייתה קונה בלי לשאול מחיר, הרוגע הזה הוא השגריר הכי טוב שלו, והדבר שמסביר הכי טוב לראש את מה שהעיניים רואות.
המקומות האלה מובחנים ושונים, אבל יודעים לפתח ולטפח תכונות אופי מובחנות. כמו אחים באותה משפחה, קשה להבדיל ביניהם בתחילה, ואז קל יותר ויותר, ככל שהאוכל, ובעיקר המשקאות, מגיעים לשולחן.
אהובה מוגדרת כחמארה ים-תיכונית, ומציעה כבר כשבע שנים תפריט גדול שממוקד מאוד בפתיחת שולחן ובהרבה חברים שיושבים סביב השולחן הזה. יש כאן תריסר מאזטים לפחות (22-27 שקלים, כולל דילים נדיבים של שלושה ב-72, או חמישה ובייגלה ב-112) ובהם קלאסיקות בטטה-פטה, כרובית בטחינה ולאבנה עם זעתר ושמן זית, וגם יציאות מושקעות בדמות חציל זעלוק, סביח על כל המשתמע ממנו, או עלי גפן מתחסלים.
ליד, בוהקת יציאה גאונית למדי של פיצוחים (14 שקלים, או רביעייה ב-48), כולל גרעינים שחורים, פול קלוי וקבוקים כמובן, וגם המנות הרציניות יותר - מריזוטו פטריות ועד פסטה רוזה, מארנצ'יני ופוקאצ'ת בשר מפורק ועד סטייק כרוב בתנור עם גרמולטה - משדרות גישה עסקית כמעט נדירה במקומותינו, של תמחור (44-56 שקלים), של "עסקית" (שלוש מנות ב-129, חמש ב-208) ושל חשיבה שמקדשת לא רק את הארנק שלך.
הפקק חדש יותר, ומוזג את עצמו לרחוב כשמונה חודשים. כץ, מנוסה בהפעלת "מסלולי" שתייה וצמידים וכל מה שביניהם, מפתח בסבלנות פורמט נוסף שנע על התדר הזה, אבל מעודכן וידידותי יותר, מותאם לתקופה ולצרכים, למגבלות ולאתגרים.
בחוץ, מחכות עמדות הזמנה, קיוסק סטייל. בפנים, מחכים 15 ברזי בירה מבלגיה ומגרמניה, מסקוטלנד ואיטליה ומישראל כמובן, מתוגברות בהרבה בקבוקים צוננים ופחיות מקוררות, ותוך שמירה על סטנדרט התמחור הכמעט מפליא - סטלה ב-18 שקלים לשליש, למשל, ולף בלונד בשישה שקלים נוספים, יינות שמחזירים עודף מ-20 שקלים לכוס (ומ-70 שקלים לבקבוק, נשבע) ודיל צ'ייסרים שיודע מה צריך ליד (5 ב-59, 8 ב-89).
אלו אינם מחירי תל אביב, ולמעשה גם לא מחירי ישראל, אלא תפיסת עולם שיודעת כמה נכון לגרום לך לשבת עוד קצת, להזמין עוד בקבוק בלי לחשוב בצער כמה זה עולה לך, וליהנות. כך גם באהובה הסמוכה, אגב, עם האפי האוור משוגע למדי (ראשון-חמישי, מ-17:00 עד פאקינג 21:30) ושפיות גם מחוצה לו. מרענן, לא?
ליד הכוסות המלאות של הפקק לוהטות פיצות מושקעות שיוצאות מתנור אבן ומבליטות בצק של ממש, וקומבינציות משמחות בדמות קרם תירס ובצל ירוק, פטריות ועלי רוקט וכן קלאסיקה אדומה ולבנה כמובן. המחיר? 58-72 שקלים. הגודל? כמו שחשבתם, וממש לא כמו שהתרגלתם לקבל בשנים האחרונות.
הסמטה המדוברת הזאת, והאנרגיה החזקה של אהובה ופקק שמאירה (ומעירה) אותה, מחזירות לא מעט כוח למה שאמור להיות המבוך השמח של שוק הפשפשים כולו. אמור להיות, ואיתן עדיין, ואיתן עוד יהיה.
הן עושות את זה חכם וצעיר, מתוחכם אבל בגובה העיניים. יודעות למה באת ויודעות איך הן יכולות לספק לך את זה. טעימות, בלי לעשות עניין. זולות, אבל בשום פנים ואופן לא צ'יפ. ההבדל הקטן הזה, כידוע, הוא הפער הכי גדול שיש בין שתי מילים.
מהריהוט הצבעוני שנפרס כאן בלי לחפור יותר מדי על עיצוב, דרך הכוס הגבוהה שלך שלא מפסיקה להתמלא, עבור בצלוחיות הפיצוחים ובקערות הקטנות של המאזטים, וכלה בצלחות הגדולות ובמגשי הפיצה, במקררי הבירה ובאנשי הצוות שמתחזקים הכול - נוצר יחד פסיפס מקסים, ידידותי, חם. אחריו, ההליכה חזרה כבר אינה כזאת כבדה, ואפילו קצת מתנדנדת. הפעם, היא מורכבת מצעדים טובים, ומצעדים שיודעים לאן לחזור בפעם הבאה.
