אל אומניה בדיר אל אסד התוודענו כשנפתחה לפני שנתיים וחצי. דבאח, ממשפחות ספקי הבשרים הגדולות והחזקות בישראל, העמידה מסעדה מושקעת למשעי. גדולה, מפוארת ומרשימה בכל מובן עיצובי, עם אוכל גלילי מסורתי-מודרני בליווי יוסף (זוזו) חנא, היצע אלכוהול נאה וכמובן מערך בשרים. לא הכול בה היה כליל השלמות, אבל הסטייקים היו טובים מאוד ותימחורם היה מהאטרקטיביים שאפשר עבור בשר איכותי.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
התמקמותה של שלוחת אומניה בכיכר גבעון שבתל אביב היא לא אירוע שיש להקל בו ראש, ובשורה לא מבוטלת. אליטת ההסעדה הערבית בישראל העדיפה מאז ומתמיד במובהק להישאר בצפון. נאיפה מולא היא היוצאת מן הכלל שאיננה מעידה על הכלל.
אומניה בראסרי, שהחליפה את אנגוס (אף היא מבית דבאח), איננה מסעדה של אוכל גלילי שאמי בלבד. יש בה הרבה מאד בשר, מכל סוג. יצאנו לשם לתהות על קנקנו של המקום החדש, בתקווה שיספק את החוויה החיובית הזכורה לנו מהצפון.
דבר אחד ברור תיכף כשנכנסים - אומניה בראסרי היא האחות הצנועה של מסעדת האם. היא קטנה יותר, מסוגננת פחות וקורנת פשטות נעימה. יש בה בר לא ארוך ושני חללים - פנימי וחיצוני, בכיכר. הפלור אינו מפונפן. צוות המלצרים, בקופרודוקציה ערבית-יהודית, חביב וחף מגינוני פורמליות, שבמסעדה בדיר אל אסד הכבידו מעט.
גם כאן כולל התפריט אופציות מהמטבח שאיננו גלילי-שאמי כמו סשימי טונה אדומה, קרפצ'יו בקר ופולנטה תירס, אבל לנו ברור היה שאנחנו כאן בשביל לאכול קצת גליל בלב העיר הלבנה.
היינו שלושה והלכנו על ארבע מנות פתיחה, כולן מסקציית ה-Allways של המטבח השאמי - עראייס (52 שקלים), עלי גפן דיר אל אסד (65), שישברק טלה (79) וסלט עגבניות שנקליש (59).
הגיעו הראשונות, כולן גדולות ונדיבות. סלט העגבניות בשנקליש ביאס. עגבניות שגרתיות, חסרות ייחוד, סתמיות, ללא הערכים המוספים של טריות ואיכות, בואך בלאדי, שמוצאים בטובות שבמסעדות מהסוג הזה.
העראייס היה עמוס בשר, חולק לרבעים, ותובל בעוצמה רבה. טבלנו בטחינה שהגיעה ליד והיה לנו בסדר. זה היה עראייס טוב אבל ללא ייחוד. בעשור האחרון, מאז התאכלס עראייס בתפריטי ובבתי ישראל, אנחנו פוגשים בלא מעט כאלו. לעראייס הזה לא היה יתרון מובהק.
כמו העראייס, גם עלי הגפן תובלו בעוז. שלא כמותו, כאן ניתן בהחלט היה לחוש בערך המוסף שבידל את המנה ממנות שגרתיות שמוגשות בכל מסעדה ערבית. זו מנה שהתרחקה מהפופוליזם המקובל שנועד להקליל את מגעה עם החיך הישראלי-יהודי המצוי. יופי.
שישברק חמוד ביותר, עם בצק תקין, מלית מתובלת בתבונה ויוגורט טוב השלימו את סט הפתיחה, שהיה סימפטי, לא רע, חביב לפעמים אבל לא אחיד ברמתו. אפשר בהחלט קצת יותר מזה.
עברנו לעיקר, הבשרים, והזמנו שני סטייקים, 300 גרם כל אחד - סינטה (159) ואנטריקוט (172).
סטייק הסינטה הגיע עם פירה כורכום. האנטריקוט עם צ'יפס. שניהם הקפיצו את רמת האוכל שנחשפה עד כה לדרגה אחרת לחלוטין. הם היו טובים מאוד עד מצוינים. הסינטה עמוקת טעמים, לעיסה כמו שסינטה צריכה להיות, מאיכות טובה במיוחד באמת ולא באמת צרובה לדרגת מידיום-רייר, יותר מידיום, ולפיכך מדממת פחות מהצפוי, ועדיין טובה מאוד.
האנטריקוט, משויש כמו אנטריקוט, עשיר טעמים כמו אנטריקוט, מדמם ביותר, מידיום-רייר בול וטעים להפליא. 53 שקלים למאה גרם בסינטה ו-64 באנטריקוט הם תמחור לא פחות מיוצא מן הכלל בהינתן רמת הבשרים הטובה מאוד. הפירה והצי'פס כתוספת היו ראויים.
עוגת גבינה באסקית (49) סבירה, קצת גנרית אבל לא רעה, הייתה הקינוח.
על אף העיצוב הפשוט וחסר הייחוד היה לנו נעים לשבת באומניה. צוות המלצרים לא בהכרח תקתקן או מקצועי אבל יש בו קשיבות, חינניות והמון כוונות טובות. להבדיל ממספיק מקומות שמתהדרים בצוות מיומן יותר, הערב עבר ללא פאקים בשירות.
הראשונות נעו, כאמור, בין הגנרי לנחמד. אין טענה מיוחדת כלפיהן אבל לא בשבילן צריך להגיע לאומניה בראסרי. בשביל הסטייקים, כן ובהחלט. כנראה שרק ספקי בשר מסוגלים להעמיד בשר איכותי כל כך בתמחור מאופק כל כך.
אפשר להגיד את זה גם כך - בא לכם בשר טוב באמת ופחות בא לכם להיפרד מהסכומים שמהם אתם רגילים להיפרד באליטת מסעדות הבשרים המוכרת? הנה ספוט מוצלח במיוחד, והוא אפילו בתל אביב.
אומניה בראסרי, הארבעה 20, כיכר גבעון, תל אביב, 03-7715733