החצר הפנימית של מלון אמריקן קולוני בירושלים אינה יודעת תוויות, ומוחקת מאליה כל קווי גבול, אורך ורוחב. הדעות הקדומות באות לכאן כדי להירגע, לחשוב על מה שהן עשו, לשקול ולפתוח דף לבן, חדש.
מאה שנות ירושלים בפינת הרחוב, ומלון רמב"ן יודע לחבק את כולן
יעד אוכל אדיר, מהמסעדה ועד חדר האוכל
כשאתה יושב בה, אינך יכול אלא להירגע. כשאתה נרגע, אינך יכול אלא לחייך. במדינה שמספקת לנו כל כך מעט רוגע, ועוד פחות מזה חיוכים, זאת סיבה מספיק טובה - שתיים, למעשה - כדי להיכנס ולחפש את המטמון הזה. האוכל כבר ידאג להשאיר אותך בפנים.
בקורלציה מוחלטת לאנגלית הזולגת עליך מדלפק הצ'ק-אין, חודשה כאן שעת התה המסורתית. חודשה, שופרה, שודרגה, עד חצי המלכות בערך.
היא נקראת High Tea, כמתבקש, או תה מנחה אם אתם מעדיפים ככה, ומוגשת מדי יום (15:00-18:00, 120 שקלים לאדם), אך בתיאום מראש. הטקס, מצדו, מתרחש על פי כל כללי הטקס - כלי חרסינה יפים ומקושטים, קנקנים מרחבי האימפריה, מגש תקרובת תלת-קומתי ומעטפת שלמה שגורמת לך להתחיל לדבר עם מבטא. עץ התות הירוק והמטופח שמצל על השולחנות הוא, אם תרצו, מסיבת הגג של כל הקונסטרוקציה הזאת.
יש כאן, בין היתר, כריכי מלפפון וחמאה קצוצי קראסט וברוסקטות פתוחות שעליהן סלמון מעושן וגבינת שמנת סמיכה, פרוסות בגט טריות עם רצועות ורדרדות של רוסטביף, או קלאסיקת ביצים ועשבי תיבול בתוך מריחה עדינה של רוטב טרטר.
בקומת האמצע מגבירים עם פירות צבעוניים - מלון וסברס, תותים ואננס - קלופים וחתוכים וקורצי צבעים, ועם קערית זכוכית שקופה שבה קצפת מוכנה למשחקים.
למעלה, בפנטהאוז, מוסרות המגבלות כולן עם מאפים טריים (כולל סקונס כמובן, בצמד גירסאות), עוגיות מקרון לוהטות, פחזניות קטנות ומשולשים ממזריים של עוגת גבינה מצופה שוקולד.
לכל זה נמזג תה לבחירתכם, שמחזיר את כל הסיטואציה השחיתותית לגבולותיה המתורבתים, ויין מבעבע, שמגביר מחדש את שמחת החיים. קצת מזה וקצת מזה וקצת מההוא, והנה מגיעה ארוחת הערב. בהצלחה.
בניגוד מוחלט לתכונותיה הגיאוגרפיות האובייקטיביות של ירושלים, החליטו אנשי הערבסק לבנות תפריט ים ולהוכיח שהריחוק היחסי מקו החוף הישראלי אינו משליך כלל על להטוטי המטבח של כל הטוב הנשלה מהמים.
התוצאה היא חגיגת מאי טעימה שבמרכזה ארוחת שש מנות (350 שקלים לאדם, גם כאן בהזמנה מראש), ויכולת לשבת בחלל הקשתי העתיק, ולדמיין מרחבים כחולים. ואנחנו יודעים כמה נדירה התחושה הזאת בבירה.
התפריט כולל סקאלופס שמנמנים, צרובים במחבת ומונחים על מחית פטריות ואספרגוס פריכים, סשימי טונה אדומה עדינה עם תלולית נהדרת של סלט מלפפונים ואצות ודיפ מזרח רחוק מלוח-מתקתק, וגם מרק ירוק עמוק על בסיס אספרגוס טחון שבתוכו מחכות פיסות סלמון מעושן, קבנוס סטייל, אם כי טוב יותר כשילוב.
העסק מגביר עם יציאה מצוינת בדמות "פלאפל שרימפס" עם סלט טאבולה, קרקר קינואה וטחינה, ועיקרית אימתנית של פילה דג אדום כפול שאודה בתוך עלי בננה, וחבר לאחר מכן למחית סלק-ג'ינג'ר. כל זה - ומדובר בארוחה ענקית - נחתם בעוגת קפרזה לימונית לקינוח, ובהתגלגלות מרצון לתחנה הבאה. שנשתה משהו?
צלילת עומק. אמריקן קולוני
המרתף של האמריקן קולוני אינו כרוך בירידה פיזית למעמקי הבניין, ומרים אותך מהר מאוד למעלה, אבל כחלל הוא מצדיק את שמו עם חדרים בתוך חדרים בתוך חדרים, עד שאתה מוצא פינה להתכנס בה, ולמזוג את עצמך לספות.
התפריט בלתי אפשרי להכלה כמעט, ואנשי הצוות יודעים להוסיף לו אפילו עוד יותר אפשרויות, עם ידע עירבובים כמעט אנציקלופדי, וניסיון שמאפשר להם לקרוא אותך, לשאול את השאלה הנכונה, ולחזור עם משקה שמתכתב עם כאלה אלה. מרטיני, אגב. התשובה היא (תמיד) מרטיני.
ליל ההגזמות המתואר כאן מקבל את המענה הראוי לו בחדר האוכל - שוב חדר עם אוכל, זה לא נגמר פה. ארוחת הבוקר של המלון אינה מתיימרת לשטוף אותך עם הגזמות, אבל גם אינה מתכוונת להוציא אותך מפה אלא במצב צבירה מחויך, שבע ומאוד מרוצה.
עמדת החביתות מאוישת בחיוכים ובביצועים, ולידה מאפים טריים, בייגלה עם זעתר, בורקס ושקשוקה אדומה עמוקה. הירקות פריכים, הסלטים יודעים את עירבוביהם, הקפה טוב ואתה מוצא את עצמך גומא קילומטראז' מכובד, הלוך ושוב, עם צלחות ריקות שהיו מלאות, וההיפך.
אחד האתגרים הגדולים ביותר של המלון הוא התמודדות עם חוכמת ההמונים הידועה המשלבת חיפושי גוגל המזינים את עצמם, ודעות קדומות שמזינות את חששותיהן לתוך היומיום של כולנו. כך, המיקום שלו גורר שאלות לגבי מחסומים בדרך, והתגובות המקומיות הרווחות ביחס אליו מתמקדות פעמים רבות במיתוסים, במקום בהפרכתם.
אבל האמריקן קולוני איננו דורש דרכון, אלא רק מרגיש ככה - עם סיפורי הפאשה הטורקי והמבנה הארמוני, השטיחים הפרסיים והחדרים ששופצו לאחרונה, הבריכה התכלכלה והתמונות ההיסטוריות על הקירות. "יש לנו היסטוריה, ויש לנו רצון להמשיך במורשת", מספרים פה בגאווה, אבל על כל מור"ק שמזכיר את האורחים בוב דילן ומדונה, למשל, מחלחלת ההבנה שמה שחשוב פה באמת זה לא הניים-דרופינג, אלא האנשים עצמם. "זה מקום של שלום", הודגש, "הכנסת אורחים לא מכירה בדת ולא מבחינה בה. היא רואה רק בני אדם".
הוא ניצב בין מאה שערים ושייח ג'ארח, צמוד לתחנת רכבת קלה ומרוחק דקות ספורות בלבד ממרכז העיר, ומשוק מחנה יהודה. כל נקודות הציון האלה חמודות, אך מעט מיותרות. בפועל, הכניסה לכאן לקוחה מסיפור אחר - ירוק ושקט, מוריד מתחים ומאזן לחצים - והיציאה מכאן כרוכה בהשלמה עצמית של הצפוי לנו. כואבת, בתחילה, שהרי הפינוק תם. ואופטימית לאחר מכן, משום שתמיד אפשר, וכדאי, לחזור.