אני לא משוכנע לחלוטין שזאת אכן הייתה כוונת המשוררת, האדריכלית או המעצבת של צייט פור ברוט החדשה בתל אביב, אבל בעניינים כאלה עדיף לשאול כמה שפחות שאלות, ופשוט לזרום עם התוצאה הסופית. בכל זאת, קשה להתנסח אלגנטי ולברר באופן תרבותי אם באמת הושקעה כל כך הרבה מחשבה ונרקמו כל כך הרבה מזימות נהדרות דווקא במקום שבו כולם ממתינים לשירותים.
הייתי מגדיר את זה כשולי הסניף, ומנחש שהתכנון המקורי היה דווקא לוותר על הריבוע הצדדי הזה, ופשוט להצמיד את עמדת האפייה ישירות לחלון המשקיף לרחוב אחד העם. יכול להיות שהחליטו אחרת כדי לא לדחוף בגסות רבה מדי את המחזה הזה, אבל כל הספקולציות האלה לא באמת משנות.
כי יש כאן פינת ישיבה נסתרת, כמעט סודית אם אתם בעניין של הגדרות כאלה, ומולה בדיוק - כל עוד אתם יודעים לדלג עם העיניים על ההמתנה האמורה לאותם שירותים אמורים - מתחולל ריקוד חמאה ובצק שמותיר אותך רעב תמידית, ושבע תמידית, תמיד ובו-זמנית.
האם זה הספסל הטוב בעיר? סביר שכן, במיוחד כשהחמאה והבצק הללו מתרוצצים גם מעבר לזכוכית, ואצלך בידיים.
התשובה היא כל השנקה כולם. צייט פור ברוט
כמעט שנתיים מאז פתיחת הבכורה של המאפייה הגרמנית בלב תל אביב, ניתן לשייך את כניסתה ארצה ישירות למסלול הירוק. זה לא שאין לה מה להצהיר, חלילה. זה פשוט שהיא בחרה להצהיר את הדברים האלה בלי הרבה מילים, וללא רעש שיפריע לדבר עצמו.
קל היה להטיל ספק באותם ימי פתיחה, לתהות בקול אם מה שעובד באירופה הקרה אמור לשגשג גם פה, לצקצק מול המאפים העשירים והחורפיים יותר, ולסובב שעון חול מדומה בדרך להתקפלות, לאריזת מזוודות, ולביטול.
כן, כל הדברים האלה היו קלים, ומנוגדים כמובן באופן סימטרי למקביליהם הקשים - עבודה, סבלנות, השקעה, רצינות, הסקה, הקשבה. מילים שצריך לחפש בזיכרון איך כותבים בעברית, ולא בגרמנית נגיד.
כי מסתבר שבסופו של דבר, אין שום מבטא לקולות ההנאה היצרית ממאפה חם, ואין צורך בכתוביות לרגע שבו אתה עומד מול ויטרינה, ומנסה להסביר עם הידיים באיזה מהשְׁנֶקֵה (Schnecken) אתה מעוניין. התשובה גלובלית, מסתבר. התשובה היא כולם.
זוהי הנקודה השלישית וחצי של המאפייה מחוץ לגבולות גרמניה. שם יש 16 כאלה, לונדון התחדשה ממש לאחרונה באחת, וכאן הצטרפה החדשה ברחוב אחד העם לאחות הגדולה בדרך מנחם בגין (יש גם נקודת ממכר בשוק הנמל, אם כי היא איננה מקום של ממש, ויותר דוכן).
לא ברור באיזה שלב התלהטה כל כך מערכת היחסים הזאת, אבל היא אכן לוהטת, והספוט הזה מייצג הכי טוב שאפשר את ההיטמעות שלה במרחב. הרבה עץ בהיר, הרבה ספייס, מינימליזם משם ומקסימליסטיות מכאן. בסוף, איך שלא אופים את זה, אתה תמצא את עצמך הרי משתזף מול שולחן שהוצב על המדרכה, נושם בריזה ואגזוז אוטובוסים בתמהיל הכה-ישראלי, ומחפש מפיות שהרי בזה הרגע זרקת הצידה את המזלג הנעוץ במגדל השמרים הקינמוני שלך, ובחרת להשתמש בכלים קדמוניים יותר. ידיים, שיניים, עדיף.
לבד מהשנקה - תבניות על גבי תבניות של שנקה - והלחמים הממתינים בחיוך מול העיניים, התרחב התפריט כאן מעט לעולמות הצהריים של הקישים והלזניה, ופוקאצ'ות פתוחות עם תוספות צבעוניות-קלויות עליהן.
לפני כן, ובמקביל, מורכבים כאן כריכים מאתגרי אחיזה מפרעצלים שחומים ומלחמניות שומשום, פלוט זיתים מכניס הביתה חמאה וגבינת תום עזים, פרוסות "שוורץ ברוט" אוחזות בטחינה-סלק ובאנטיפסטי, ולחם שיפון נמרח בגבינת סנט מור ובמרמלדת תפוז.
לבד מאלה, יש גם טוסטים מלחם בריוש, סלטים טריים, ומזווה פעיל להצטיידות הכרחית עם עוגיות וגרנולה וריבות, גבינות ויוגורט, תיונים ובקבוקי קמבוצ'ה. זה קצת פיקניק, וקצת מסיבה, וקצת יומיום במדינה נורמלית. גם אצלנו.
החיבור בין דירק שטייגר ודליה ישראלי שאף לקרב מעט את ברלין לתל אביב, אבל גם - אני משער - לעשות אותו דבר על הדרך ההפוכה.
מהצד, מול מדפי חלות סופ"ש קלועות שלא מצליחים להתמלא עד תום משום שכל העת נשלפת מהן כיכר, נראה שזאת השיטה היחידה שעובדת. לא ידע חד-סטרי, אלא שיתוף פעולה של ממש, הפריה-התפחה.
קל מאוד לדמיין 16 מאפיות גרמניות מוכרות את אותן חלות באותם סופי שבוע, בדיוק כפי שקל לחזות בשבלולי שמרים חמים נבצעים ברחוב ישראלי. הביקוש קשיח, כל השאר רך.
צייט פור ברוט, אחד העם 13, תל אביב