מתן זקן הרים כוכב בוהק לשמי צרפת, והאור מגיע עד אלינו

מתן זקן כבר מתחיל ללכת, אבל עוצר אחרי שניות ספורות וצעדים ספורים, מתלבט וחוזר חזרה. מהצד, זה נראה כמו מאבק פנימי עז בין הצד הפרנקופילי והיצר הצברי, אבל מהר מאוד הכול מתערבב לסצינה משותפת, קו-פרודוקציה של גאווה ודעה קדומה.

הוא מתווכח בצרפתית מהירה עם בעלי בית קפה, ואני מצליח לתפוס - עם צרפתית שאף פעם לא עלתה כיתה - רק שברירי מילים. נדמה לי שהם ביקשו "מינימום הזמנה" אבל זה כל כך מופרך עד שאני נותן לתרגום הסימולטני שלי כאפה, ומחכה להסברים ממנו.

בסוף, כשהוולים יורד - והווליום הזה בשיאו היה לא יותר משיחה מתורבתת במונחי ישראל, כן? - ואנחנו ממשיכים ללכת, אני מברר איתו על מה היה כל הסיפור, ומבין שאכן ביקשו שנשב לאכול ארוחה מלאה, ולא נתנו לנו לקיים ריאיון על קפה בלבד.

"ומה ענית להם? זה נשמע נורא כועס"

"כלום. אמרתי שזה לא אלגנטי"

כן, אנחנו חיים בעולם, ובתקופה, שבה ירושלמי משכונת קטמון, וגולנצ'יק מצבא ההגנה לישראל, יכול לעמוד זקוף בפריז הגדולה, להציב מראה אלגנטית מול קפה פחות אלגנטי, לשטוף אותו בצרפתית מדוברת ולהמשיך ללכת בלי להזדקק לטובות, לרחמים, או לרחמים עצמיים. עוזר שאתה יודע כמה אתה שווה, ועוזר לא פחות השילוב הזה בין שם לכאן, והתיבול בין כאן לשם. ועוזר גם הכוכב.

הוא לא נוכח ולא מקשט את המדים שלו. למעשה, אנחנו נפגשים בבוקר שאחרי מופע הריקוד שלו במסעדת NHome, כך שאין מדים כלל, אלא מכנסיים קצרים ואקססורי בדמות קסדת אופנוע מתבקשת ברחובות הפקוקים האלה. אבל אבק המישלן באוויר, ואיתו ניצוצות של הכרה, של מודעות ושל אנרגיה. יכול להיות שגם בלעדיו אפשר היה להתווכח עם בעלי בית קפה ששכחו אלגנטיות מהי. אולי. אבל איתו בטח יותר כיף.

הוא בן 32, ומצליח לצוף היטב באוקיינוס שהוא פערי התרבות בין המדינות. העברית שלו מצורפתת, אבל הוא מדבר את העכשיו בשפה גלובלית שמובנת לכולם - למסעדנים-קולגות מהרחוב הסמוך, לזוג ההונג-קונגי שקיבל המלצה מקונסיירג', לסועדת שהייתה חייבת להכריז "Free Palestine" עם כניסתה ולחברי הצוות שלו שבעצמם מרכיבים פסיפס חוצה מדינות, חוצה יבשות. בשיאה של הרכבת מנה בארוחה שכולה שיאים, מרים אחד מהם עיניים תוהות לאוויר בניסיון להבין מהי המילה שנאמרה לו עכשיו באנגלית, וחברו פונה לאמצעים הבסיסיים ביותר והיעילים ביותר, מרים שלוש אצבעות לאוויר ומסמן לו עם היד. מה שעובד עובד.

וזה עובד. NHome עושה ארוחת טעימות (כ-150 יורו לאדם, עם אפשרות להתאמת יין בתוספת של כ-100 יורו נוספים) שקורצת לטקס הפרנקופילי המסורתי, אבל מתחילה לרוץ לכל עבר בשנייה שבה העין מסיימת את הקריצה. היא מתמסרת לגינונים ומודעת לכללים אבל נהנית לא פחות לבטל אותם, לשחק איתם וליצור עליהם משהו חדש. כל דבר שאוכלים פה מתחיל בנקודה אחת ומסתיים באחרת, נהנה מהפער ונהנה עוד יותר מלתווך את הפער הזה בראש. בשביל לקבל בדיוק מה שחשבת שתקבל אפשר ללכת לאלפי מקומות אחרים בעיר.

החלל עצמו שואב השראה מהאזור כולו - מתחם תיאטראות קלאסי של עיר גדולה הזולג מרחובותיה הראשיים ומאפשר לתורות ענקיים להתפתל ללא חשש מהמדרכה לכביש, וחוזר חלילה. כיאה לפריז, כל בניין כאן הוא סיפור, וכל סיפור הוא מחזה, הצגה, קומדיה וטרגדיה בו-זמנית. בסוף, בין גן נסתר וקשתות מוזהבות, הוא מצא את הבמה שהתאימה לו, וכתב עליה את העלילה.

הכניסה סולידית מאוד, אבל הסולידיות הזאת נמשכת כמה שניות בלבד ולא יותר. משמאל המטבח, הרבה יותר כוך וחדרון משאפשר היה לדמיין, וצמוד אליו שני כיסאות אקשן שמאפשרים הצצה-חשיפה לאיך שהדברים קורים כאן באמת. שולחן פינתי נמוך מאפשר חוויה אינטימית ומנותקת מעט יותר, והמדרגות מורידות אותך בסופה של הליכה למעין מערה ענקית, עטופה בהתאם, עם שולחן דרמטי במרכזה שהוא הכי קהילתי והכי אישי, הכול בהתאם לאיך שתרצו להעביר את הערב. קצת מזה וקצת מזה, הרבה מזה והרבה מזה למעשה, ואין דרך טובה יותר לחגוג את האוכל פה.

התפריט מודע לשואו, ומודע לציפיות, מסרב לחשוף את עצמו. "Immersion" ו-"Pearl" לפתיחה, "Foam" ליד "Surface", וגם "Memory" וחותמת "Eclipse". נדמה לי, וסליחה מראש, שלא באמת חשוב לקרוא מה המרכיבים, ועדיף הרבה יותר לדמיין איך נולדה כל מנה. פנקסנות ויומנאות יש באינספור משרדי ראיית חשבון. פה עושים כיף.

זה בא לידי ביטוי בחיבורים מחויכים של פירות ופירות ים, דיאלוגים בין עונות ובין יבשות, וכלי הגשה מרהיבים שאיכשהו תורמים בעצמם לטעם. קונכיה ענקית, למשל, מחזיקה בתחתיתה סרטנים ומלונים וציר קייצי כמעט שקוף, אבל לא שקוף לך. זקן ממליץ להתגבר על הקבעונות ועל המבוכה ופשוט ללגום אותו כשכל האוכל נגמר. אתה צוחק לנוכח ההמלצה הזאת, אבל מוצא את עצמך כעבור דקה-שתיים שוכח את הצחוק, ושוכח את מה שלימדו אותך בבית הספר לנימוסים. מישלן, עם הידיים, ישר מהצלחת.

הביצוע כאן ללא רבב, והעבודה חלקה אך לא כבדה. שומעים כאן שיחות, ושומעים חיים. כשמבינים שזאת לא מסעדה שמגישה לכל אורחיה - קצת פחות משלושים מושבים בסך הכול - את המנות בקצב אחיד, מבינים עד כמה הלוגיסטיקה מורכבת. זה חלק מהסיפור אבל. אתה צופה באנשים מקבלים אחריך מנה ומחכה לראות מה הם חושבים עליה. כן, במיוחד כשהמנה הזאת מדברת קצת עברית וקצת ירושלמית, אם בתיבול ואם בזכרונות מבית סבתא.

זקן איננו משחק כאן משחק של קוליות מזויפת. הכוכב הימם אותו, בקטע טוב, ואין סיבה שהוא לא ייחגג באופן יומיומי, אבל מבחינתו "הדרך עוד ארוכה". כשחושבים על הגיל ועל מה שיש לו עוד לתת, מבינים עד כמה ארוכה היא. כשמכניסים פנימה את המסלול העצמאי ומחברים נקודות על פני המפה, מבינים עוד יותר כמה רגעים כאלה, הישגים כאלה, נועדו לזרוח.

"7 באוקטובר עשה לי שוק ענקי. הייתי מנותק יחסית מישראל והיום הארור ההוא גרם לי לחשוב איך אני מתחבר חזרה למדינה ולארץ", תיאר, "מבחינה מקצועית הייתי ב-High, אבל בפועל הרגשתי ממש לבד, בודד, בלי מישהו ישראלי או אפילו יהודי לדבר איתו במסעדה, בעבודה".

הוא נכנס ברגליים מעט רועדות לשדה המוקשים שהוא מלחמת ההסברה העולמית, והבין מהר מאוד שבתחומיה אין נושא בלתי נפיץ. "לא חשבתי שנכון לסכן את עצמי או את הצוות שלי והמשפחה שלי, אבל אפילו על חטופים אנחנו לא יכולים לדבר? מה פוליטי בחטופים ובתפילה להחזיר אותם?! אני לא חי את הישראליות שלי בהסתר, ומנסה להבין מי נגד מי. החיפוש הראשון שלי בגוגל זה 'מתן זקן אוריג'ין', אבל המסעדה מלאה בכל זאת ואת החיבור אני עושה גם באמצעות האוכל. זה מצחיק, כי איבדתי למשל המון עוקבים שהבינו שאני ישראלי, אבל השגתי יותר עוקבים מישראל בדיוק בגלל זה. בסוף זה עניין של מה שאתה מרגיש שנכון מבפנים, לכל הצדדים, וכמעט בלתי אפשרי להשפיע על זה".

מבחינתו, הכוכב מייצג הכרה ברעיון ובכישרון, בקונספט של NHome וביכולת שלו, אבל מהרגע שהוא התקבל, התפקיד שלו היה להצדיק את זה, ולגרום לו לנצוץ. "זאת הייתה הרגשה מדהימה, ברור, אבל ביום שאחרי, ממש למחרת הטקס, הדבר הראשון שעשיתי היה להחליף את כל התפריט, גם כדי להמחיש לי ולכולם שהעבודה לא נגמרה, אלא שהיא רק התחילה. מבחינתי, אמרו לי 'קח כוכב, ומעכשיו המשימה שלך היא להדליק אותו בשמיים. תעשה ממנו משהו'. ככה אני מסתכל על זה, עד שנגיע לכוכב השני".

מסעדת Nhome, מונפנסייה 41, פריז