"רצו בני בנימינה לזכות את ישראל בשמחה חגיגית, לפזר לשעה את העננים שבשמינו, להאיר קצת מתוך החשיכה על פנינו הקדורים אלא שמן השמיים עכבו. שוכן מרומים במקום להוציא חמה מנרתיקה הביא עלינו מבול שוטף ולמרות שבנימינה התעקשה ולא דחתה את החגיגה של חנוכת המושבה ליום אחר, לא היה לה את ההוד וההדר שמסדריה רצו לתת לה"
הטקס המפואר בפברואר 1923, שניסה לאחד את חגיגות ט"ו בשבט ויום הקמת המושבה החדשה של ארץ ישראל לאירוע שמח אחד, הביא על בנימינה רק בלגן, כאוס אמיתי במונחי התקופה התמימה.
מתואר שם מזג אוויר סוער, הברזה של הנציב העליון והמזכיר הראשי והתערבבות בלתי נתפסת על הדעת של הקהל - "אנשים ונשים, יהודים וערבים" - עם מכובדי האירוע, "פמליה של מעלה". הגשם דחק את כולם תחת קורת הגג של הרפת הגדולה במקום, "ולמרות שהמבנה בנוי יפה מאוד, בני האדם לא הרגישו נוחות מיותרת בו". שערוריה.
דיפוף ועוד דיפוף. מטרלו
103 שנים אחר כך, כמעט על היום, החוויה המטלטלת נקראת כמו איגרת מימים אחרים, ימי בנימינה, ומשוחזרת בפורמט מותאם תקופה, מודל 2026. שוב גשם ושוב המונים שצובאים על הדלתות. קולות נוראיים מהשמיים וחיפוש אחר קורת גג, מחסה ומקלט. מהטיפות ומהאזעקות כאחד.
היישוב שקט, רגוע ומטווח באופן עדין מאוד יחסית, אבל העיניים שפתחו עליו מביאות במהרה צלילים כועסים מהטלפון, והורים שמבקשים לברר מה סידורי המיגון כאן בעודם אוספים פירורי בצק מדופף מקפלי החולצה. יש מקלט לא רחוק, וכשתהיה אזעקה התינוקות ייכנסו למטבח יחד עם הצוות, מבהירים להם ומרגיעים אותם.
התכונה נרגעת מהר, וההתראה לא מתממשת. השקט חוזר ונותרים רק צלילי התור. יש גבול, ואפשר לחזור לקפה.
מטרלו החדשה, דור 4, אולי 4.5 על פי ספירה שלי, לא הייתה אמורה להיות כאן בשום מצב, ובכל זאת נדמה שהיא בדיוק איפה שהיא אמורה להיות. בעולם של עדי פרץ, מסתבר, הדברים הלא הגיוניים קורים כמעט מאליהם, ומה שהגיוני לא יקרה לעולם.
היא נולדה בעין זיוון, ואם הקיבוץ הזה היה היה משלם מסים לכל מדינה בעולם פרט לישראל, היא גם הייתה נשארת בו, חיה את חייה שם ומפזרת מצפון רמת הגולן ריח של חמאה, גלים-גלים עד לאן שתיקח אותם הרוח. המלחמה טרפה את הקלפים, טרפה את האנשים, טרפה הכול, ופרץ איתר הזדמנות בבודפשט הרחוקה. שם, הוקמה אותה מטרלו, עם מבטא, ועם משקל מהגרים על כתפיה.
היא זינקה ורצה ומילאה תקווה בריאות, עוררה אופטימיות (עבור אנשיה) ופסימיות (עבורינו, שלא נזכה עוד), אבל ברגע האמת קרסה תחת הסיסטם (משקיעים, שותפים, לך תדע ולך תבין). עוד קפל על הנשמה, עוד רידוד במכונה, עוד מכה בונת אופי. עוד שלב, והביתה.
הביתה לישראל, ובערך בנקודת האמצע שבין "נסיעה לצפון הרחוק" ו"קפיצה לצפון הקרוב מאוד". זאת נקודה קריטית, שמתווכת סוף סוף את הפלא הזה לתושבי הארץ, ולא כופה עליהם התחייבות למסע, או התנפלות על איזשהו פופ-אפ מזדמן. זה מקום, מקום אמיתי וקבוע, ובהנחה שפרץ הבעיר פה מטעים של מרווה, הוא כאן כדי להישאר. כל שאר מגרשי השדים שלו - חולצות של הפועל באר שבע, תמונת גולדה מאיר - כבר כאן, אבל הכישוף שלהם כבר מוטל בספק. פה, עכשיו, דרוש לחש של הארי פוטר.
והמקום נטמע. המושבה שקטה וירוקה, מצדיקה מוניטין כפרי וגורמת לך לחשוב שהחיים יכולים להתנהל סביב שולחנות קק"ל ושמיכות פיקניק. על כל שדרה חורשה, על כל מכולת סטודיו, ורק הכבישים לא עומדים בעומס. קשה להאשים אותם, הם תוכננו צנוע ומדוד ופתאום נחת עליהם מבזק קבוע בגלגלצ ומסלול קבוע בוויז. כולם מדווחים על פקק ברחוב הגיבורים, ולא צפויה התרה באופק.
בשבע בבוקר, כשעה לפני הפתיחה הרשמית, צוות הקונדיטוריה של אלה וינברג בזון שלו. דרושים פינישים ויהיו עוד עיטורים, אבל התשתית הבצקית כבר מונחת לפנינו, ומי שמכיר את הידיים שלה יודע שהיא לבדה מספיקה. ובכל זאת, פינצטות וכפות, בנייה וטיפוס, שכבות-שכבות של טמפרטורה ומרקם, טעם ובת-טעם. חלון זכוכית מפריד בינה ובין הקהל, ואחד נוסף חוצץ אותה מהרחבה החיצונית, אבל מי שמעוניין בשואו, מוזמן לבהות בקטע שהוא רק קצת קרינג'י. יש אולמות שייקחו מכם הרבה כסף לעמוד מול במה כזאת.
ממול, וקצת ימינה, המטבח של פרץ מתכונן אף הוא, משלים עם אוכל של ממש את הבצק שלה. היא מרימה עם מאפה תפוחים מקורמלים, קראמבל שקדים ולאבנה. הוא מגיב עם ביצים עלומות, יוגורט ואריסה. היא מחברת קרם שקדים, שוקולד לבן, פטיסייר פומלית וגנאש מאחלב, והוא מערבב תבשיל פקיילה עם ריקוטה, כרישה ועגבניה מגורדת.
מהפס הפנימי ועד הוויטרינה החיצונית המקבלת את הבאים, אין מטבח ישראלי מזה. הריקוד מסונכרן מאז שהוא למד לשחרר, והיא למדה להשתחרר. פה, פשוט, השקט מאפשר להם לשחק. אם מותר לי לנחש - וברור שמותר - זאת רק תחילת הטיפוס. היציבות והקבוע צפויים להעיף הכול למעלה, גבוה, ועוד קצת, עד הקצה ועל הקצה.
מעצם טבעו של המצב ומעצם טבעה של הסיטואציה, מה שקורה בימים אלה במטרלו עדיין דורש מכם מעט סבלנות. הם רק פתחו, בתוך מלחמה, ואז פסח, ועכשיו חוזרים. כל מי שמגיע לכאן בתקווה לריחוף שוטף וזריז בחלל הוא קצת פנטזיונר, והרבה לא הגיוני. בשמונה יש תור, בתשע יש תור, בעשר יש תור אפילו יותר ארוך וגם בשבע וחצי יש תור, לך תבין. עכשיו, כשהשלום העולמי פרץ, אולי הדברים יקבלו קצת פרופורציה והיגיון ויהיה קצת יותר רגוע פה, אבל אל תבנו על זה.
במקום, תרשו לעצמכם לרחף. המקום מקסים, מעוצב עדין ומחובר לעולמות פשוטים יותר. לא שפכו כאן מיליונים ואם היו שופכים זאת לא הייתה מטרלו. לקחו עצים צמודים וירוק בשישה גוונים, הוסיפו צבעים חמים, הכניסו תנור ואש כיריים כחולה-כתומה, מקרר בטמפרטורה הנכונה ומרדדת שיכולה להשטיח את כדור הארץ, ואז קראו לאנשים וקראו לצוות והתחילו שוב לעבוד, שוב להקים, שוב לבנות. בתוך הכאוס, בתוך הגשם, בתוך האזעקות, היא נולדה מחדש. אפשר לחגוג בשקט.
מטרלו, הגיבורים 16, בנימינה