"אני מצטער מאד ילדה, אבל כנראה שהשנה לא תוכלי להשתתף בריקוד חד גדיא בקיבוץ", אמר לי הרופא אחרי שסיים לתפור את ברכי השמאלית. מילותיו הכאיבו לי יותר מהפציעה, זריקות ההרדמה והתפרים. הלא התאמנתי כבר שנים לתפקיד החתולה המובילה בריקוד האינסופי של סאגת חד גדיא. שנה אחר שנה ביקשתי וקיבלתי את תפקיד החתולה שהכוריאוגרפיה שלה דרשה ליטופי שפם ואף שפגט. עשיתי מתיחות בכל יום, הגעתי לאינספור חזרות והתרגשתי כל כך מכך שהשנה סופסוף אזכה לעמוד מלפנים ולהוביל את כל החתולות השחורות הישר אל תוך פיו של הכלב, שנשך את החתול, שטרף את הגדי.

היינו חבורה סודית שכולם ידעו עליה, שלוש בנות בכיתה ד' - רונית, שרון ואני. נהגנו להיפגש תוך התגנבות יחידים בתוך מערות ועל צמרות עצים ביער ומדי פעם, כשהזמן דחק, קבענו פגישה על אחת המדשאות המוצלות בקיבוץ. ניהלנו יומן סודי בהחלט וקראנו לעצמנו חבורת נש"ר - נעמה, שרון, רונית.

היה זה אחר צהריים אביבי ומתוק של פסח. האוויר החם היה מבושם בתקרובת של פריחת הדרים, מצות שרופות על פח מגולוון ורפת. קבענו שהיום רונית אחראית על הכיבוד, מה שהסב נופך חגיגי ומרגש לפגישותינו, כי לחברתי היו סבים "יקים" בקיבוץ, שבביתם תמיד אוצרות של ממתקים נדירים מחוץ לארץ. היא אכן לא אכזבה והגיעה עם שקית מלאה סוכריות צבעוניות מרשרשות ומבריקות, שלא ראיתי כמותן מימי. בכל-בו של הקיבוץ היו אז רק טופי, בזוקה ונובלס.
הצלופן המבהיק סנוור את מוחי וסימא את עיני. לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר מלבד למצוא מהר אסטרטגיה מחוכמת ולא מתלהמת שתביא לכך, שכל הסוכריות יהיו שלי ורק שלי. זינקתי עליה ללא אזהרה וחטפתי מידיה את חופני הסוכריות המהפנטות. רונית נשארה בהלם וקפאה על מקומה מההפתעה והעלבון. ואני שטרם הספקתי לעבור לעמידה - ברחתי ממנה על ברכיי בתוך הדשא הרך כשליבי הולם וכיסי מלאים בסוכריות לא שלי.

ברגע שהפרתי את אחת (או יותר) מעשרת הדברות, אלוקים לא חיכה הרבה עם המכות. "כינים" כבר היו לי, כך שהנחית עלי את "דם". נחתכתי מזכוכית עבה בברך שמאל, נפלתי בצעקה חדה על הדשא וכל הסוכריות התפזרו מסביב. חברותיי עברו בשניות את שני המטר שהפרידו בינינו והתלבטו האם קודם לאסוף את הסוכריות או לעזור לי להגיע למרפאה.
באותו החג, כשישבתי עם רגל חבושה בקהל וראיתי את חברותיי מבצעות בחן רב את ריקוד חד גדיא בלעדיי, הבנתי מה באמת חשוב בחיים והבטחתי לעצמי שלעולם לעולם לא ארוץ יותר על הברכיים.

ועכשיו לעוגה שתקשט לכם את שולחן החג ותמתיק לכם את סוף הארוחה. הפיסטוקים והשוקלד הלבן הם שילוב מושלם לדעתי וקצת שונה מעוגות המוס שוקולד הרגילות.