אתם נכנסים הביתה כמו רוח פרצים, מפזרים חפצים לכל עבר ואצים אל המטבח לשתות כוס מים קרים. שעות בין ערביים של יום חמישי, כל הילדים בבית עם המשחקים והחברים, הקטן מיד שואל מתי אוכלים ואתם מרגישים שהראש הפך לתחנת רכבת, אבל הנוסעים לא יורדים.

הסצינה הזאת חוזרת על עצמה מדי שבוע, כשיום חמישי מגיע וכל המשימות מתנקזות לפתחנו ואין מה לעשות, אלא לעשות. אנחנו מפשילים שרוולים ונכנעים למירוץ החיים, מנסים לתקתק עניינים כדי להשאיר זמן גם לדברים הקטנים והכיפיים.

והנה אחת, מירב שמה, כותבת טור אפייה ומציצה אליכם מן המסך, מפריעה רק לרגע ומבקשת - למה שלא תאפו משהו מתוק לשבת? זה הרי קל ופשוט, תנסו, היא משדלת, האופה, ומנסה לשכנע שזה לא קשה, ממש כיף ונעים ואין ממה לחשוש ושמתוקים זה החיים! אבל הרכבת... ואין לכם עכשיו כוח לבלבולי מוח.

היי אתם, שם בחדר המגורים, עצרו רגע, הפעם זה אמיתי, המתכון הזה באמת פשוט, בחיי. בין לבין אפילו תספיקו משימה אחת או שתיים.