קצת כמו ריאל מדריד הנוכחית, ה-11 של האחים אבידן נותנים לך להרגיש כאילו המגרש קטן מהרגיל. או במקרה שלהם, ישראל כולה אולי קצת מצומצמת.
כמו ריאל, גם הם שבו מהפגרה עם רכש חדש ונוצץ, וכמוה בדיוק, הרכש הזה הוא הבסיס שעליו כבר עושים תכניות גדולות יותר, חדשות יותר ונוצצות לא פחות. אמבפה, קפה AT8, ההקבלות ברורות, ואיתן גם המבט הלאה.
בדומה לבלאנקוס, גם הם מבליטים הרכב של גלאקטיקוס, וחיים על בסיס תפיסת עולם שאומרת שאין שום צורך בהגנה, אפילו לא בקישור דפנסיבי קלאסי, אם אתה כל הזמן מתקיף. החיים בדריבל מוכיחים את עצמם.
כן, היו להם שנות משבר. פה ושם התפלקה לה איזו קלנדרית פיננסית, נטולת תארים וגביעים, אבל בדרך כלל זה גם היה השלב שבו נפרסה מחדש המקפצה. נמתחה הטרמפולינה, והופ, עוד קפיצה לגובה. רגל בברנבאו, רגל בדיזנגוף.
"הלחם והחמאה שלנו". קפה AT8
הם מתחילים למנות את מקומותיהם הנוכחיים ולא מסיימים גם כשאני מתעקש לעשות סדר. כי סדר, לפחות רשימתי, צריך שיהיה כאן.
אז הנה - ארבעה אחים (עידן בן ה-43, מור בן ה-41, רז בן ה-36 ונועם בן ה-28) על 11 מקומות (קחו אוויר, וקחו גם GPS - ריספשן וסינגאצ'ר בגבעתיים, קונסיירג', דיינינג רום והקפה החדש בתל אביב, מוניציפאל בהרצליה וסימפוני בקריית אונו, קולקטיב בהוד השרון והרמוני בנס ציונה, ספארי סאן בכפר סבא ומלודי, החדש ביותר, שעתיד להיפתח תוך כדי המילים האלה בקניון דרורים, סמוך לבני דרור).
אני מסדיר נשימה, ושאול את המובן מאליו, אבל הם לא כל כך מבינים מה אני רוצה. אין כאן שכפול ובוודאי לא סימני מתיחה. יש הזדמנויות עסקיות ושיקול דעת, צוותי ניהול ושותפים שצומחים באופן אורגני תחת כנפי הקבוצה, והבנה פשוטה מאוד, בסיסית וכמעט קדמונית, שבגללה ארבעתם יכולים לחייך עכשיו.
"אם אין בעל בית בעסק, העסק הזה יילך אחורה", הסבירו. ככה פשוט. "ובגלל זה, גם אם תהיה עכשיו עסקה מטורפת על הפרק, עם הצעה מטורפת והזדמנות מטורפת, אבל בלי אנשים שלנו שיכולים להגשים אותה, לא נצא לדרך".
עידן, הבכור, התחיל במילניום הקודם וזורק קולקציית שמות מיתולוגית של ברים ומועדונים שכולם ידעו טיפות זיעה ועבודה קשה ממנו. האחים הצטרפו כל אחד בזמנו, והקוורטט הזה פועל כעת בדמוקרטיה מרשימה, יעילה, ומאוד חריגה במקומותינו.
"יש בינינו סינכרון טוב", תיארו, "אם מישהו יתעקש, לא תהיה עסקה. אנחנו נטולי אגו, וזה אחד הדברים הכי חשובים שמחזיקים אותנו. כולם ביחד, עם אותו כיס. עברנו דברים כאחים. שום דבר לא יערער אותנו עכשיו. הכול בכיף והכול באהבה או שלא עושים. זה הוויב של המשפחה".
הדברים שהם "עברו" אינם חריגים בענף הזה, ובתעשיית ההוספיטליטי המקומית כמובן. להיפך, הם כמעט הכרח, שכר לימוד. במקרה שלהם, לא היו כאן דרמות יוצאות דופן. קורונה כמובן, ומהפיכה משפטית ומלחמה, ברור, ושניים-שלושה מקומות שנסגרו, אבל בגדול מדובר ברקורד מרשים. ריאל, כאמור.
"בסוף בסוף בסוף, אנחנו אנשי עסקים", הדגישו תוך דיבורים ערים על פערי השכירות והבדלי הנדל"ן בין תל אביב לסביבותיה, והבנה שאת מה שיש להם בראש, לפעמים ניתן להגשים רק מחוץ לאזור חיוג 03.
"הרמנו מפלצות שלא רואים כל יום. בנס ציונה יש לנו שלוש קומות עם חצר ענקית ובערים אחרות אנחנו ממלאים 250 כיסאות, ערב-ערב. לא נתקלים בהרבה מקומות כאלה בארץ. השכירות פה לא מאפשרת לך כאלה ומחוץ לעיר בדרך כלל אתה מוצא פתרון, מוצא ביזנס".
הם זיהו את המגמה בהרצליה, וכמו הרבה קבוצות והרבה אנשי עסקים אחרים, החלו להגביר בהתאם. "אנשים רוצים לבלות ליד הבית שלהם, וכשעשינו ערב טעימות סגור בבני דרור כבר דפקו לנו על הדלת ושאלו אותנו אם אנחנו קשורים לקונסיירג' כי זיהו שם איזו טביעת אצבע. היום, יזמים שמקימים מתחם כזה ורוצים בו גם מקום בילוי, אין להם הרבה אופציות והרבה קבוצות שיודעות לספק להם את זה, ולספק להם את זה ככה".
תל אביב עדיין מעגנת אותם אליה, נכון, "אבל בחוץ אתה לא רב עם עוד אלף מסעדות. דיזנגוף ממשיך להיות מפורק, כן, אבל מחוץ לעיר יש ביקוש קשיח".
הם מבהירים היטב שלא מדובר בזיכיונות. "אלה המקומות שלנו. פתחנו לאורך השנים יותר מ-20 כאלה ורמת ההתרגשות אולי קצת יורדת באופן טבעי, אבל בכל מקום אנחנו מנסים לשדרג, להמציא את עצמנו מחדש, והתהליך הזה משליך גם אחורה. אנחנו חיים את העסק 100 מ-100. מחזיקים את הדבר הזה מא' עד ת'".
היצור החמקמק שהוא רחוב דיזנגוף - כמעט יישות עם אינטליגנציית AI ולא ציר תנועה אורבני עתיק - מזוהה איתם כמו שהוא מזוהה עם הכיכר ועם הסנטר, אבל אני תוהה אם הם לא קצת "איבדו" אותו בשנים האחרונות, נשענו על הכתפיים החסונות והעובדות בטירוף-עדיין של הקונסיירז' וראו איך האנרגיות מתפרצות במקומות אחרים, ובוערות לידם.
הם כמעט מעיפים אותי מהקפה. לא נעלבים חלילה, אבל אולי קצת המומים מעצם השאלה. אני לא מאשים אותם. "התאמנו את עצמנו לעיר, אבל לא חיקינו אף אחד", הסבירו, "תמיד ידענו לעשות את הדבר הבא בדיזנגוף. הרי כעסק הקונסיירז' הוא הבר הכי חזק פה, אבל הרחוב הלך לכיוון קצת שונה וראינו בדיוק מה קורה פה. אנחנו אוהבים את דיזנגוף. הייתה תקופה שהיו לנו ארבעה עסקים על הציר, אולי קצת אובר-דוז, אבל לא חושבים שאי פעם נוותר עליו. נוצר משהו של בילוי יום שעובד מדהים, והקפה הזה בא בדיוק בזמן. המהפך הזה, מבית קפה לבר, המעבר מהיום לערב, זה הלחם והחמאה שלנו. ככה התחלנו וזה מה שאנחנו יודעים לעשות".
המילים האלה נאמרות באזור עשר בבוקר, ומתערבלות באוויר יחד עם המאווררים החזקים של קפה AT8. מסביב, הן מגשימות את עצמן עם אנשים שיושבים לבוקר, אמהות עם פעוטות ומקושקשת, צמד חברות שמחפשות כבר מעכשיו את הזווית הטובה ביותר של המדרכה וצוות שעדיין מתאושש מאמש.
הם קוראים לזה ביסטרו שכונתי, ואיכשהו הצליחו להתחמק מכל טרנד ומכל קלישאת עיצוב. יש כאן משחקים יפים של עץ וזכוכית שלא ראית במקום אחר, וגווני אדמה שלא המאיסו את עצמם על מניפת הצבעים. הכיסאות יפהפיים, המשענות מיוחדות, והמקום כולו מרגיש קצת אירופה. כולל הרומנטיקה, ואולי מינוס הלחות. בכל זאת אוגוסט.
מור, שלקח הובלה בתחום הזה, פותח את הבוקר הספציפי שלנו עם דיאלוג ער, ער מאוד אפילו, מול המסגר הקבוע שלהם. המקום ה-11 של הקבוצה, מסתבר, איננו תירוץ להפסיק להתעקש על הזווית המבורזלת הנכונה של מתקן בקבוקי היין שעומד להיתלות על הקיר שליד השירותים. לראות, לרשום, ללמוד. בלי זה, איך ייראה העסק?
למחרת אגב, כשאני מגיע לאכול, מתקן המריבה מתוקן, תלוי, נוצץ לפחות באופן תיאורטי. מש"ל.
התפריט של נדב רז עושה אותו דבר. כלומר, מצליח לגעת בהכול בלי שיעתוקים ובלי פיהוקים. חלקו, אגב - וזה חלק יחסית גדול - אפילו מבריק בחידושיו. בעיר שכל כך אוהבת להעתיק, כמעט בלתי אפשרי להאמין שיש עוד כאלה.
יש פה בורקס שהוא קצת מים והרבה פריכות עם תרד וגבינות וצזיקי בהיר ליד (54 שקלים), מוזלי ספירולינה (48 שקלים) עתיר צבעים ומרקמים, מקושקשת ריקוטה עם לחם מחמצת וחמאה (42 שקלים) וגם שיחוק שיגיע בקרוב, אם לא כבר נמצא שם, לכל שולחן, בדמות גבעה גבוהה ונפוחה של האש בראון מתפוחי אדמה מגורדים, ובתוכם חלמון נוזלי שמתפקע לתוך גבינת שמנת לימונית (46 שקלים). להיט.
העסק מגביר, אבל לא מגזים, עם בנדיקט (59 שקלים) מבוצע מצוין על צמד בריושים, עם קרואסון טייגר (53 שקלים) שהוא למעשה כריך ביצת עין, חמאת עשבים וגאודה ועם קרפצ'יו עגבניות (46 שקלים) מופלא בפשטותו, וגאוני באופן כללי - צלחת שטוחה ורחבה של חיתוכי הישראליות בכבודה ובעצמה, עם רסיסים עוקצניים של גבינה כחולה ושמן זית ובעיקר כיף בעיניים, ואז בבטן.
וקוקטיילים גם, כמובן. איך אפשר שלא במקומות של האבידנים, הפעם עם דגש על תיבול קצת אחר והתעסקות עם תמציות הום-מייד. וטורטליני קאצ'ו א פפה שלא זז מהתפריט בבוקר ובערב, סלטים וקצת משחקי דגים ומה שמכונה כאן "מקלות פרנץ' טוסט", שלוש מילים שלא צריכות הסברים, למעט אחד - איך לא חשבו על זה קודם, ולמה?
אבל האוכל הוא אף פעם לא הסיפור שלהם, וגם לא הקוקטיילים. לא מאות העובדים (עוד מעט 400, הם סופרים) ולא האווירה, החוויה ועוד מילות באזז זאתה שומע בכל ריאיון אוכל באשר הוא. אצלם זה פשוט הכול ביחד, מבלי להותיר דבר מאחור. עסק שהוא עסק, וביזנס גם.
הם מתגאים בדרך ומצליחים להביט בפרופורציה בריאה בפוזיציה הנוכחית שלהם, המצליחה למדי. "עם כל הכבוד לכל הקבוצות, עשינו כאן עסקאות במיליוני דולרים, אבל אבא שלנו לא מיליארדר והיינו צריכים להתאים את עצמנו", תיארו. אחת מההתאמות הללו הייתה מכירה מתוזמנת היטב של הדקאנטר, בר היין המאוד מצליח שלהם מול דיזנגוף סנטר, שהקדים את זמנו קצת בהתחשב באינפלציית ברי היין הנוכחית, אבל הגיע בול בזמן כשאיש העסקים מספר 1 בישראל, כהגדרתם, היה חייב את הלוקיישן בשביל לפתוח את הסניף הראשון של שייק שאק בישראל.
הוא (הראל ויזל הוא הזכיין המקומי של מותג ההמבורגרים האמריקני) נלקח לסיבוב כדי שיבין על מה מדובר, והגיע באחד הערבים "המפורקים" של הבר. בבוקר, הם אמרו לו שהעסק לא למכירה כמובן, "אז הוא אמר 'בואו נדבר' והציע לנו סכום אסטרונומי שלא היה בענף המסעדנות הרבה שנים. בסוף מכרנו בסכום עתק", שיחזרו, "אז כן, אנחנו אנשי עסקים וזאת הייתה עסקה שהיא מתחת לרדאר ואנחנו לא אוהבים לנפנף בה, אבל זאת עסקה שלא הייתה בענף יותר מעשור".
הם קרובים מאוד לסימון V על כל אחד מהאזורים וכל אחת מהערים שעניינו אותם, ומודעים ליכולת המוגבלת - כן, גם להם יש גבולות - לצאת לחו"ל למשל, או להגשים חלום במודיעין, מכל המקומות. "יש לנו הזדמנויות עסקיות בכל הארץ וגם מחוצה לה שאנחנו רוצים ולא לוקחים, אבל ב-90% מהמקומות שרצינו להיות בהם, אנחנו שם", תיארו, "היום, להביא את האבידנים לנקודה חדשה יהיה מאוד קשה. זאת צריכה להיות עסקה מטורפת כלכלית, כי די סיימנו".
סיימתם באמת? הרי אי אפשר לדמיין אתכם עושים משהו אחר
"אנחנו אנשי לילה", עידן מוביל, "אני מגיל 17 עושה את זה, ואשתי עבדה איתי כסלקטורית. אנחנו לא מכירים משהו אחר. גדלנו לתוך זה, אנחנו שוחים בזה. זה חלק מאיתנו. אנחנו אוהבים לבלות, אוהבים את הלילה".
כשהם דיברו איתו בפעם הראשונה על הקפה ועל המיקום בדיזנגוף, הוא היה בכלל בתאילנד, בחופשה משפחתית. "אמרתי להם לעזוב אותי, מה דיזנגוף עוד פעם עכשיו. כשבאתי, הייתי פה דקה ושאלתי איפה חותמים".
הילדים שלך ייכנסו לעסק הזה?
"אני חושב שכן. שימשיכו את העבודה. הגדולה שלי בת 15, עוד שנתיים היא כבר יכולה להתחיל"
קפה AT8, דיזנגוף 88, תל אביב, 03-9179696