חלב על השפתיים

קצת לפני שהתחלנו לעלות לארץ ישראל באופן שוטף ולבנות את הישוב היהודי, היה מי שיידע אותנו שמדובר בלא פחות מאשר "ארץ זבת חלב ודבש". האמת, הנתון הזה הגיע שנים רבות לפני שאבותינו ישמו הלכה למעשה את שיטת חומה ומגדל, ובראיה לאחור ניתן להתייחס למשפט המפורסם, כנבואה שהגשימה את עצמה. כי מה לעשות, בתחילת הדרך פלשתינה הייתה מאופיינת בעיקר בחול ועוד קצת חול. שום חלב ודבש לא חיכה בסיבוב למתיישבים הראשונים, וגם לא אשכולות ענבים ב"פול סייז".

בכפרים הערביים, גידלו מעט בקר בעיקר לעבודות השדה ואת החלב הפיקו לרוב מצאן. זה לא הפיל את רוחם של המתיישבים הראשונים שהחזון הציוני ליישב את הארץ בער בעצמותיהם, אחרי אלפיים שנות גלות של הלוואה בריבית קצוצה. הם הניחו שעבודה חקלאית מקרבת את האדם לאדמה. היה רק מכשול קטן בדרך - הפרקטיקה. העולים, שהיו חדורי כוונות טובות, מוטיבציה ותקווה לעתיד טוב יותר, לא ידעו לגדל פרות, לחלוב, לטפל במחלות הבקר או אפילו להבדיל בין זכר לנקבה. כל אלה היו בבחינת פרטים טכניים שלא עצרו אותם, עכשיו כשהם הגיעו. אחרי הכול, חלק מהחלום הציוני כלל גם חלב בארץ הקודש, חלב שסימל בריאות ושפע.

כפי שניתן לשער, חבלי הלידה של ענף החלב בארץ, היו מורכבים מניסיונות שלא בהכרח צלחו. רק כאשר הגיעו הטמפלרים לארץ, במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19, באה גאולה לאספירציות החלביות. הטמפלרים הביאו איתם מסורת אירופאית ארוכת שנים של גידול בקר כחלק ממשק הבית. אחד הניסיונות הראשונים, במושבות הברון בתקופת העלייה הראשונה, נכשל. לעומת זאת, בבית הספר החקלאי "מקווה-ישראל", הוקם עדר בקר לחליבה כבר בשנת 1883. בשנים 1911-1912 נעשו מספר ניסיונות לפיתוח הרפת כענף מרכזי, כשהמוצלח מבין אלה הוקם בחוות בן-שמן.

מרים ברץ, שהייתה חברת משק בדגניה א', חלמה מילדות "להיות איכרה ולחלוב פרות". העדר של דגניה א' כלל פרה אחת בלבד, שברץ הייתה נחושה לחלוב בעצמה, למורת רוחם של שאר חברי המשק. מכיוון שהחליטה לא להמתין לאישור החברים, הלכה בסתר לאשת השייח' (מכפר אום-ג'וני), ללמוד את מלאכת החליבה. על מנת לרצות גם את הפרה שהייתה ממקור ערבי, הוחלט "להערים" עליה. ברץ למדה את מלאכת החליבה בשמלה ערבית, מטפחת לראשה, ותוך כדי זמזום מנגינה ערבית. רק כך האמינו שהפרה תתמסר.

אחרי שקבעה עובדות בשטח, ברץ לא עצרה, גם לאחר שהעדר הגדל נמחה ברובו בשל מגפת הפה והטלפיים. היא נסעה לבן שמן, מטופלת בילדים קטנים, ותוך ביקורת חריפה של בני המשק למדה את מלאכת הרפת במשך תשעה חודשים. בהמשך עזבה שוב את חברי הקבוצה לטובת השתלמות נוספת בהולנד. הפעם, בעלה נשאר לטפל בחמשת הילדים. עם שובה, הפכה הרפת בדגניה א', לאחת הרפתות הטובות בארץ, בזמן שברץ חלקה את הידע שרכשה עם רפתנים אחרים מחוץ לדגניה.

בתוך הקיבוץ הפכה הרפת לטריטוריה עילית נשית, בה הונהגו מבחני קבלה, ונרקמה גאוות יחידה של הרפתניות. במקביל השתנה גם היחס של חברי המשק כלפי ברץ וסיירת הרפתניות שהרכיבה. מה שהחל עם התנגדות ובקורת מצידם, הסתיים ברחשי כבוד, גם בשל המקצועיות וגם משום שהרפת הפכה בהדרגה לנתח חשוב בהכנסה השוטפת של המשק.

בעוד שפיתוח משק חקלאי כמו רפת היה תהליך מתבקש בתוך המערכת הקיבוצית, הדרישה לחלב טרי, הייתה קיימת גם בחלקים העירוניים. כך החל להתפתח משק חקלאי זעיר של אנשים פרטיים בשכונת נחלת יצחק שבתל אביב. המשמעות היתה פרות אחדות שגרות בצמוד לבית, ובחלק מהמקרים אף בחדר הסמוך. את הפרות חלבו שלוש פעמים ביום, ואת החלב מזגו לכדים ענקיים וחילקו ללקוחות פרטיים ברחובות תל אביב בעזרת אופניים. גם במקרה הזה, לא היה לעולים החדשים בנחלת יצחק שהגיעו מליטא את הידע הנדרש, ושוב בעזרת נחישות החלו לפתח את ענף החלב בארץ.

מכיוון שידע לא היה בנמצא אבל קומבינות כן, הרפתנים שהיו עצמאיים שיתפו פעולה בכל פעם שפרה מתה על מנת לתבוע את כספי הביטוח. ארליך, יהודי-גרמני שהיה הבעלים של הרפת המודרנית הראשונה בנחלת יצחק, היה "משתף" את הקולגות בפרה שנפחה את נשמתה. לאחר שקיבל את חתימתו של השוטר הבריטי, שהיה סוג של שריף מקומי, על מסמך רשמי, היה מזמין אותו לכוס בירה. בזמן הזה אותה פרה נגררה לרפת של השכן, על מנת לקבל שוב אישור על מותה, וחוזר חלילה, עד שהפרה נתנה רמז להפסיק, ובמילים אחרות: יצאה מעורה.

אחרי שנים של רפתנות עצמאית, העוסקים הזעירים חיפשו ארגון שייתן מענה לצרכים ביורוקרטיים מול הרשויות, כמו גם בית קירור משותף. לארגון הזה קראו 'טרה', שקבע את מקום מושבו בנחלת יצחק והפך לימים למחלבה שקיימת עד היום.


תודה ליוסי רנרט על המידע המועיל.