החלל במונטפיורי 42 הוא מהיותר קסומים שמציעה העיר תל אביב למסעדות וברים. למרבה הצער, מספר המקומות שהספיקו להיפתח ואחר כך להיסגר בו ב-15 השנים האחרונות חסר תקנה. אפשר לנתח לגופו את כל אחד מהכישלונות המהדהדים שם, אבל כשמחברים יחדיו את הרצף הפנומנלי הזה, ברור שמדובר באחת הדוגמאות היותר מבאסות לאכזריותו העצומה של התחום כאן.
עכשיו, אחרי שגם גלגולו האחרון של המקום שבק, מגיע לשם השף רועי אורן. ברזומה של אורן לימודים בקורדון בלו, התמחות במסעדות מכוכבות בלונדון ועבודה בדלאל ומסה. Cena החדשה שלו היא מסעדה צנועה למדי, עם טוויסט יצירתי קל וקריצות איטליה, שמתומחרת במתינות. הלוקיישן והאווירה בחלל התל אביבי הוותיק והחמים עושים את זה. עכשיו רק צריך היה שגם האוכל יעשה את זה. יודעים מה? ברמת התמחור המתונה באמת (100-120 שקלים בממוצע לראשונה ועיקרית בערב), האוכל לא חייב היה "לעשות את זה". די בכך שהיה סימפטי. האוכל שפגשנו ב-Cena השבוע התקשה רוב הזמן. הוא לא היה רע או בעייתי ממש אמנם, דברים כאלו פוגשים פחות ופחות בתל אביב. אבל הוא התקשה להתרומם אל מעבר לרף השגור מדי ולא יצר תחושת אופי, נוכחות או בידול. ברגעים המעטים שזה כן קרה, נחשף אופק כישרון נאה למדי שהותיר הבטחה. בשאר הזמן, קצת פחות.
צלחת הלחם והמטבלים (18 שקלים) חשפה גיוון ושלושה מטבלים נחמדים, לצד המנות הראשונות הגיעו: צלחת דה פאשה קרודו מבחר דגים נאים טריים (45) וקרפצ'יו סינטה (44). בצלחת הדגים היו קרפצ'יו אינטיאס, קרפצ'יו טונה אדומה, טרטר טונה אדומה, סלמון ושרימפס. זו הייתה מנה הגונה בהחלט במינוניה, אבל דרך הגשתה הייתה נפסדת. הכבישה שלהם הייתה מינימלית לגמרי, כזו שנותנת לחומרי הגלם לדבר, כששום תוסף אחר לא נוכח שם. שף יכול להרשות לעצמו לשלוח למערכה מנה מהסוג הזה רק כשחומרי הגלם שלו הם הכי טובים שיש, או קרובים לזה. זו, אגב, הסיבה לכך שתשע מכל עשר מנות סשימי המוגשות כאן הן, בעיני, זילות לא קטנה. קשה, בלתי אפשרי כמעט, להגיש חומרי גלם ברמה היותר גבוהה מבלי לתמחרן בזהב, או בכמעט זהב. כששף הולך על מנה כזו ומתמחר אותה ב-45 שקלים בלבד אין לו אפשרות, גם אם הוא נורא רוצה, להעמיד בה דגה מסוגה עילית. כשאין לך דגים ברמות האלו, אתה צריך ללכת על סיבובי טעם נכונים. תראו אילו סיבובים מקסימים מצליח אבי ביטון לעשות באדורה עם בורי, הפושטק הגדול של עולם הדגה. עם דגים כאלו עושים סביצ'ה ונותני חזק בכוסברה, בליים, בצ'ילי, בבצל הסגול. מנה כמו זו שקיבלנו, שהיא בבחינת סשימי כמעט, לא יכולה ככה, עם חומרי גלם סטנדרטיים.
קרפצ'יו הסינטה המחיש עוד יותר את האמירה שממעל. הבשר בו לא היה מי-יודע-כמה אליפות וגם לא מי-יודע-כמה נדיבות; אבל הטיפול בו, עם לימון כבוש, ויניגרט עגבניות צלויות, אורגנו טרי ונגיעות הדרים, היה כייפי. הוא טשטש את מגבלותיו המסוימות של הבשר ושלח לחיך מנה קרפצ'יו חיננית, לא עילית, אבל מוצלחת, בדיוק כמו שצריך במסעדות צנועות יומרה ותמחור.
זופה די מארה מרק פירות ים איטלקי (60) ופילה לברק פרובנסאל (98) היו העיקריות. המרק הגיע בצלוחית קטנה יחסית וכמצופה ממחירו המתון היה קצת גבולי כעיקרית. הוא הושתת על עגבניות וציר מן הים. היה בו חלק מסרטן ומעט מולים-שרימפס-קלמרי, ומקל לחם ארוך לטבול. הנוזל לא היה רע אבל גם לא נורא מוצלח. לא היה מזיק אילו אפשר היה לחוש בו עוד קצת את טעמי הים ואילו היו בו עוד קצת מאסה וגוף. הדג, מהמנות היקרות בתפריט, היה תמצית הבנאליה: שני פילטים שהצריבה לא ייבשה אותם, אבל שה"פרובנסאל", שאמור היה להעניק להם טעם אשר הושתת בעיקר על שמן זית וזיתים, התקשה לעשות את זה. הגזר והבטטה האפויים ליד היו טובים.
עד עכשיו אכלנו ארוחה לא באמת רעה ולא באמת טובה; כזו שבין היתר על רקע המתינות היחסית של תמחורה אין להתקומם או להלין כנגדה, אבל גם לא ממש לחזור אליה שנית בדילוגי גיל. ואז הגיע הקינוח קראמבל תפוחים (36), שתואר ע"י המלצרית בסתמיות כה רבה עד כי נדמה היה לנו שהנה מגיעה לה עוד תצוגה שגרתית. ההפתעה לנוכח הקראמבל הזה הייתה רבה. הוא כאילו הגיע מפס ייצור שונה לגמרי מזה של שאר האוכל. במחבת קטנטנה נחו עדנות תפוחים מקורמלים עם פירורים חמאתיים. החיבור ביניהם היה נורא טעים. מעליהם היה זביון פירותי סמיך, מצוין; בצד כדור סורבה תות חביב וליד כוסית עם סלט פירות בסמבוקה משולהבת. החיבור בין כל אלו היה פיסת עונג קטנה ומקסימה, אנטיתזה לרוב המנות שאכלנו בארוחה הזו, שהיו דהויות קמעא.
מה זה אומר? שתי אפשרויות: או שהשף אורן, החתום כאן גם על הקינוחים, חזק יותר במתוקים מבכל השאר; או שיכולותיו גבוהות יותר ממה שהוא מצליח לספק כרגע בפועל. זו נראית האופציה הסבירה יותר. במילים אחרות, הנחת המוצא כאן היא ששדרוג איכויות המטבח כנראה אפשרי. עוד קצת גרוב, אופי וטאץ'; כמו בקראמבל התפוחים, כמו בתיבול הקרפצ'יו. ללא השדרוג הזה, ועם המנות היותר בנאליות כנותנות טון מרכזיות במערך הטעמים במסעדה, Cena לא תצליח להתייצב כגורם רלוונטי בין אריות ההסעדה המאכלסים את הרחוב: מונטנגרו ונואר, הוטל מונטפיורי ויבנה מונטפיורי; שלא לדבר על אלו שעוד מתעתדים להגיע. עם השיפור הנכון, זו יכולה להיות האלטרנטיבה השפויה והנעימה של המתחם.
Cena. רחוב מונטיפיורי 42, תל אביב. 03-5605252. לא כשר
