ג'אנקיות תאילנדיות יש בישראל בשפע. ברובן יקפיצו לכם, ביותר מדי שמן, חומרים שאינם בדיוק מסוגה עילית, או יגישו פאד תאי מחופף. מסעדה תאילנדית ראויה באמת יש רק אחת: בית תאילנדי. כן, אין דרך להתחיל ביקורת על תאילנדית חדשה, בלא לאזכר את המקום ההוא, שהיה למיתוס. אבל להסתכל על טייגר לילי החדשה, שנפתחה לאחרונה באזור התעשייה של רמת החיל, דרך פריזמת "משכנעת כמו בית תאילנדי כן או לא?", תהיה טעות.
בית תאילנדי הוא מקום נטול גינונים. הכי קרוב שיש באווירתו למסעדה באחד האיים של דרום ארץ סיאם. כזה שעולים אליו בקיץ עם כפכפים, מהים הסמוך. טייגר לילי ממצבת את עצמה אחרת לגמרי. קודם כל, היא ממוקמת בלב הייטקיאדת רמת החיל ממלכת "תן ביס" בשעות היום; זירת בילוי מגה צפונבונית בערב. זה אומר שטייגר לילי היא לא בדיוק הזירה הקלאסית לכפכפים מהים. זה מקום גדול, מושקע, שהעיצוב שלו אמנם מתכתב עם תאילנד, אבל מכוון לאווירת בילוי מתוחכמת, סמי יוקרתית. כאן תמצאו בר ענק, פעיל ומצויד היטב, כזה שמזמין בכלל לגימה מתמשכת של וויסקי וקוקטיילים, עם נשנוש תאילנדי קטן, להבדיל מארוחה מלאה. נדמה שאם כבר, עיניהם של קבוצת המשקיעים שמאחורי טייגר לילי נשואות אל מקום סטייל סוהו הצלחת הענק מראשון לציון.
רק 5 שבועות מאז יצאה טייגר לילי לדרכה, וכבר היא מפוצצת. האטה? משבר? כאן לא שמעו על זה. מלא עד אפס מקום. המולה לא קטנה; תקלות קטנות של התחלה; הרבה כוונות טובות ומאמץ לייצר חוויית בילוי ראויה. כשהכל יתהדק ויתפקס, סביר שזה יקרה.
עד כאן אווירה. הבהרנו היטב: בית תאילנדי זה לא כאן. והאוכל, מה איתו? ככה וככה. ראשית, למרות מקדם חריפות לא מבוטל בדי הרבה מנות, האוכל כאן פחות מתעקש על נאמנות אותנטית לשפת המקור. לא שזה נורא. אותנטיות היא אמנם ערך חשוב, אבל נראה אתכם שורדים מנות תאילנדיות אמיתיות, רוויות בנאם פריק ונאם פלא, תבלינים שמקורם בפירות מן הים, אשר חוש הריח, שלא לאמר החיך המערבי הטיפוסי, לא באמת יכול לעמוד בהם. במילים אחרות, האוכל בטייגר לילי מזכיר יותר את זה המוגש בזולות התיירים באיים, מאשר בחמארות ההארד-קור בשכונות של בנגקוק. למען הסר ספק, גם בבית תאילנדי מתרחשת אדפטציה לא מבוטלת של האוכל לחיך המקומי. בכל זאת, על הרצף, בית תאילנדי קצת יותר קרובה לארץ המקור מטייגר לילי.
חלק מהמנות היו בסדר. חלקן אשכנזיות וצפונבוניות מדי לטעמי, ולא מחמת היעדר חריפות כאמור, זו איננה חסרה שם כלל; אלא מחמת עיגול פינות. פתחנו ביאם טואה - סלט שעועית ירוקה עם עוף (37 שקלים), ופלא מוק קתייאם קלמרי ברוטב צדפות (38 שקלים). הסלט, שבנוסף לשעועית ולעוף היו בו גם בוטנים, קוקוס קלוי וביצה קשה, היה אולי המנה החביבה ביותר בארוחה. משחקי מתוק חריף חמדמדים, מרעננים, עם שעועית במצב הצבירה הנכון, ביחד עם עוף וביצה קשה על תקן חלבונים, עשו נעים מאוד בחיך. במנת הקלמרי היו ראשים וגופי קלמרי, עם קריספי שום, כוסברה ורוטב צדפות מתוק מדי, תעשייתי למדי. ככה זה עם אוכל תאילנדי, בוודאי מחוץ לתאילנד: כשהפרודוקטים טריים בעיקרם, כמו במנת השעועית, זה יכול לעבוד לא רע. כשעוברים לרטבים מוכנים כבסיס לטעם, נכנסים הטעמים המשומרים למשחק, והופכים חלק מהעסק למלאכותי משהו.
המשכנו לטום סום (55 שקלים) מרק דגי על בסיס פילה בורי, תבלינים, למון גראס, שאלוט, צ'ילי, קפיר ליים, ג'ינג'ר ותמרינדי. לא היה כאן אולי העידון המעט לימוני של טום יאם סי פוד. המרקם בחיך היה מעט מתקתק מדי ומעט גס מדי, אבל רע זה לא היה. מינוני הדג, בהתייחס למחיר, היו סבירים לגמרי, האף שמדובר בבורי ולא בלוקוס.
חלקנו פלה ננג סיאייג (79 שקלים)- דג מוסר מאודה ברוטב סויה כהה, שמן שומשום, ג'ינג'ר, בצל ירוק ולמון גרס. שוב טעמי רוטב מתקתקים וחנפניים משהו; שוב מנה שמזכירה יותר מסעדת תיירים; ובכל זאת, זה היה רוטב חביב לגמרי, שליווה היטב דג מוסר שלם, אשר מרקמו העסיסי נשמר. קינחנו בטפיוקה (37 שקלים) קערית נאה של כדורי טפיוקה עם פירות טריים בחלב קוקוס. שום דבר מיוחד לכתוב עליו הביתה, אבל גם לא רע.
זו לא הייתה ארוחה מפילה כלל, אבל גם לא כזו שמתבאסים ממנה. טייגר לילי היא לא אחת מחמשת המסעדות האתניות המבריקות בישראל, וגם לא המקום שאליו מגיעים לאירוע הפודי'ס של השנה או החודש. מצד שני, 246 שקלים, שזה הסכום שהשארנו לפני שתייה ושירות, הם לא המון כסף, והאווירה, כאמור, מצליחה לייצר חוויה ראויה. אז אם אתם בעניין של קצת דרינקים בפרבר צפוני, עם אוכל אסיאתי סביר ליד, בווייב נטול שרוואלים וכפכפים ובתמחור סביר, טייגר לילי היא אפשרות.
טייגר לילי. הברזל 32, אזור התעשייה רמת החיל, תל אביב. 1700-707-097. לא כשר.
שעות פתיחה: א'-ו' 18:00-24:00, שבת 12:00-24:00.
