ערן שרויטמן הוא, בעיני, מהשפים היותר מרשימים שצמחו כאן מאז ומעולם. נהוג לדבר בשבחו של שרויטמן בהקשרי אורקה, מסעדה טובה במיוחד שפעלה בשעתו בחלל המאכלס בשנים האחרונות את המזללה (ובשנה האחרונה גם את כתית). שרויטמן אכן עשה שם עבודה ראויה להערכה אבל מבחינתי את תהילתו האמיתית רכש כמה שנים קודם לכן, כשהוביל את תמוז, בנווה צדק (בחלל בו פועלת היום מסעדת NG). שרויטמן, שבדיוק חזר מתקופת הכשרה והתנסות בדורדון שבצרפת ובפריז, קיבל מבעלי המקום דאז יד חופשית לחלוטין. תמוז של שלו הייתה מסעדה צרפתית עילית, יצירתית ומשובחת. האוכל שם היה מהטובים שהוגשו כאן אי פעם. בעיני הוא עומד עד היום, כתף אל כתף עם שני שיאני האיכות של המטבח הישראלי לדורותיו: יונתן רושפלד בשנים בהן עדיין עמד במטבח ובישל; ורועי סופר, בפרק המפואר (קולינרית לפחות) של פנגיאה.
כל מה שקרה מחוץ לפאזות תמוז ואורקה היה מורכב יותר מבחינתו של שרויטמן. פרימוס, מסעדה עממית בבעלותו, שהגישה אוכל צרפתי מסורתי באיזור הבורסה ברמת גן, לא האריכה ימים. כזו הייתה גם הקדנציה הקצרצרה שלו באמיצ'י, מסעדה איטלקית מבטיחה וכושלת ברחוב מונטפיורי (בחלל בו פועלת כיום מסעדת מועדון הקצינים). לא מספיק לדעת לעשות אוכל מצוין; צריך גם לדעת לבחור נכון שותפים, משקיעים. שרויטמן, מהדמויות המעמיקות והיסודיות בסצינה, לא שקט על שמריו בשנים האחרונות אבל גם לא ממש תפקד כשף בפועל במסעדה (למעט פאזת ייעוץ לטפיאו). האמת? התגעגעתי. היעדרותו הורגשה פה מאד.
בית העם, המקום החדש ששרויטמן מוביל, רחוק מלהיות אורקה או תמוז. יצירתיות ויוקרה אינן שם המשחק שם. החזרה שלו לסצינה מדודה וזהירה. בית העם הוא, בעצם, פיצריה עם קצת אפגרייד. לא תואר לו, לבית העם, ולא הדר. הוא יושב בפינת לילנבלום והרצל, לב ה"סוהו" של תל אביב, בחלל הקטן בו פעלה בעבר ביתא פיצה. איש לא יצא מגדרו כדי להעמיד שם עיצוב מדוגם. איזור הישיבה החיצוני הוא בעצם סוג של אוהל ניילון. הכל פשוט, בסיסי מאד; באמת כמו בפיצריה איטלקית (הנבדלת בתכלית לא רק באוכל, גם בעיצוב ובגינונים, מאוסטרייה, טראטורייה או ריסטורנטה).
מי שמגיע לכאן ובונה על פיצריה יצירתית במיוחד, עלול להתאכזב. תמרונים תזמורתיים יוצאי דופן על פיצה אינם שם המשחק בבית העם. זו איננה פיצריה עילית, לפודי'ז בלבד. המקום נבנה בבירור ככזה שידבר אל כולם. ובכל זאת, צפירת הרגעה. פודי'ז, הישארו עימנו! בית העם איננה בשום אופן פיצה האט. שרויטמן, כמי שנכווה ברותחין, נזהר אמנם בצוננין והלך על זהיר-זהיר, אבל ערכיו המוספים נוכחים בבית העם.
בתפריט הצנוע עשרה סוגי פיצה, שני סלטים, כמה מנות קטנות ושתי פיצטות: פיצות קטנות יותר, ללא רוטב עגבניות, עם טופינג המגיע מהפלנצ'ה. כיאה למקום המכנה עצמו "בית העם", התמחור מתון, סוציאליסטי כמעט; במונחי תל אביב לפחות. פיצה מרגריטה עגולה אישית, בגודל שיספק לגמרי סועד רעב, עולה 35 שקלים. פיצות עם תוספי ירקות מתומחרות עולות 40 שקל, פיצה מרגז 45 ופיצה פירות ים 50. גם מחירי השתייה - 20 שקל לשליש בירה אלכסנדר, 55 לקראף של ליטר אטרקטיביים.
רעבים וכמהים להסניף קצת שרויטמן, הזמנו פתיחים: פלפלים וטפנאד (25 שקלים), מעורב פירות ים (30 שקלים) וסלט בית העם (38 שקלים). זה, כמובן, הרבה יותר ממה שצריך באמת להזמין כאן, בהנחה שממשיכים עם פיצה לסועד; אבל הסתקרנו וחוץ מזה: "Duty calls".
הגיעו הפתיחים: פלפלים אדומים קלויים, מוצרלה וטפנאד עם פוקצ'ה קטנה לצידם; שרימפס וקלמרי צרובים בפלנצ'ה עם איולי, על רוקט בויניגרט הדרים, גם הם עם פוקצ'ה. שתי המנות היו פשוטות אך עשויות היטב. הפלפלים נקלו במדויק, הטפנאד היה סימפטי והפוקצ'ה טובה. מינוני פירות הים היו נדיבים יחסית לתמחורם, מצב הצבירה שלהם ראוי והאיולי פשוט, עדין וטוב. הסלט - עם ירקות, קרוטוני בריוש, בלסמי ופטרוזיליה יכול היה להיות סטנדרטי קצת פחות.
עברנו לעיקר: פיצה כרובית וקשקבל (40 שקלים) ופיצטה בשר (35 שקלים). הפיצה, עם רוטב עגבניות, פרחי כרובית, קשקבל ופטרוזיליה, הייתה טעימה מאד. זו לא הייתה פיצה דקת בצק וגם לא נפוחה. היא הייתה 'באמצע'. הבצק היה טעים במיוחד והטופינג עדין מאד. רוטב העגבניות לא ניסה לתת בראש, איש לא הפציץ בתבלינים מיותרים ואפשר היה להרגיש היטב את הגבינה ופרחי הכרובית. זו פיצה ראויה מאד, שטעמיה סולידיים וניתן לחוש בה בניואנסים.
קוטרה של הפיצטה היה אמנם קטן יותר מזה של מהפיצה אבל נשאה עליה תוכן רב: טחינה ועליה בשר בקר טחון במינונים לא מבוטלים, עם בצל מטוגן, שאטה, ועשבים (פטרוזיליה, כוסברה). להבדיל מבפיצה קלאסית, הטופינג לא עבר בתנור. הבשר נצרב על הפלנצ'ה וממנה הגיע אל הבצק; הטחינה הייתה טריה. לצד הפיצטה הוגש סלט קטן של רוקט, סלק ופיצוחים. אפשר גם לראות במנה הזו מעין ורסיה אישית על לחמעג'ון טורקי. כך או אחרת, הבשר היה עשיר וטעים והמכלול כולו מוצלח.
קינוחי הבית מושתתים על גלידה אמריקאית שמכינים במקום ומגישים, עם תוספים משתנים, בכוס. הזמנו שתי מנות (15 לכוס) - אחת עם תותים, קיווי, פלפל שחור ומייפל; ושניה עם פרג וקרמל. גלידה אמריקאית אינה ג'לאטו איטלקי. אין בה את אותה רמת דחיסות וריכוז טעמים והיא נוטה, על פי רוב, להיות בטעם וניל. הגלידה עצמה הייתה חיננית. בכוס עם הפרג והקרמל ניגנו הרכיבים קסם מהסוג הפשוט. בזו עם הפירות חסר מגע רוטב משמעותי שיקפיץ למקום אחר. זוג שאוכל כאן שתי פיצות עם משקה וסלט משותף ליד, יכול בקלות להסתפק בכוס אחת לחלוקה.
אז שרויטמן כאן. נעים שכך. הוא לא חזר בגדול אלא בצנוע. לא יהיה זה נכון להתייחס לבית העם כאל ספינת דגל של שף מוערך ולבוא לדגום ביצועים. זו פיצריה יומיומית עם טוויסט קטן, שאפשר לאכול בה ארוחה חביבה, על בסיס פיצה ובירה לסועד וסלט משותף, בפחות משמונים שקל לאדם. ככזו, היא סימפטית וראויה. ובאותה נשימה: יהיה יותר ממשמח כששרויטמן ישחרר את הפעימה הבאה, קרי כשישוב למסעדה משמעותית כשף יצירתי אמיתי; כמו שהוא יודע.
בית העם, לילינבלום 21, תל אביב. 03:5104391. לא כשר
לכל הביקורות של אבי אפרתי
