אין חדש בעניין הרב שמעוררת הקולינריה במדינה קטנה במזרח התיכון שמתפקעת ממסעדות, אבל מסתמן שעוד ועוד אנשי אוכל מגלים עניין בייחודו של המטבח הישראלי. אחרי מסעדות ישראליות שהביאו לעולם את בשורת המטבח הים תיכוני, סרט דוקומנטרי שעוסק בקולינריה בארץ, ביקורים של משלחות בלוגרים נלהבות בארץ ועוד, הגיע זמנו של עוד ספר חדש בנושא.
מאחורי הספר שנמצא בשלבי כתיבה וצילום, עומד סטיבן רוטפלד, יהודי שנולד בארה"ב, צלם אוכל בעל שם עולמי עם ותק של כ-30 שנה בתחום. לצד חיי משפחה שלווים שהוא מתחזק בעיירה קטנה בקליפורניה, הוא מסתובב לא מעט בעולם, כנגזרת של עבודתו. מסעותיו הולידו ספרים רבים בנושא אוכל שרובם מוקדשים למטבחים אירופאים, אך גם לאפריקה וארצות הברית. בנוסף, הוא מצלם עבור מגזינים נחשבים.
כיום הוא עובד בעיקר על הספר ובמסגרתו מגיע לכל פינה בישראל, נפגש עם אינספור בשלנים תוך תיעוד אינטנסיבי. תהליך העבודה אינו בהכרח מתוכנן, והוא קופץ על כל הזדמנות להביא זווית נוספת לגירסה הסופית.
הוא נולד בניו יורק, ובצעירותו משפחתו עברה לקליפורניה, "אלו הימים שבהם לא היו נועלים את הדלתות. מקום באמת נפלא לגדול בו, אבל לא יכולתי לחכות לעזוב אותו."
למה?
"כי רציתי הרפתקאות. אז הלכתי ללמוד ספרות צרפתית ואנגלית באוניברסיטת ברקלי. לאחר שלוש שנים שם (מתוך ארבע, מ"ש), רציתי לראות את העולם כי נמאס לי רק לקרוא עליו. עזבתי את הלימודים, ואבא שלי היה מאוד לא מרוצה. נסעתי לצרפת, יוון וטורקיה ל-4 חודשים עם תקציב של 11,000$. אבא שלי התחנן שלא אסע לטורקיה וגם שלא אסע בטרמפים, אך עשיתי כמובן את שניהם. הייתי אז בן 20, לקחתי את מצלמת הניקון איתי ושם החלטתי שאלו צריכים להיות חיי. בשלב מסוים כמובן שנגמר לי הכסף, ולאחר שאבא שלי שלח לי סכום כסף הוא גם הבטיח לקנות לי רכב אם אחזור. אז חזרתי."
לאחר שהשלים את לימודיו בברקלי, רוטפלד פנה ללימודים שיעזרו לו להגשים את החלום החדש שבער בו: לימודי צילום ב - ART CENTER COLLEGE OF DESIGN שנמשכו 4 שנים, לאחר התואר, התחיל לקבל הצעות עבודה באירופה ועבר לשם.
הגעת לתחום של צילום אוכל רק כי רצית לטייל בעולם?
"עם סיום הלימודים, הצגתי את תיק העבודות שלי ברחבי לוס אנג'לס. בנוסף, המרצים שלי היו צלמים מקצועים שעסקו בתחום, ולכן היו לי גם הרבה קשרים. עבודות שלי התחילו להתפרסם במגזינים, והתחלתי לקבל הצעות לצילום אוכל. מעבר לאוכל, אני מצלם גם הרבה מסעות ופורטרטים."
איך מנהלים חיי זוגיות עם אורח חיים כזה?
"ב-1984 היתה לי חברה שפגשתי בארה"ב לאחר הטיול הראשון. מההתחלה הייתי כן איתה ואמרתי לה שאם היא רוצה להיות איתי, היא תצטרך לסבול את זה. בסוף התחתנו", הוא מחייך.
שנה לאחר החתונה, הזוג עבר לפריז בעקבות הצעות עבודה רבות שקיבל עבור מגזינים אמריקאיים. שם הוא הכיר את פטרישיה וולס, כתבת אוכל אמריקאית. וולס הכירה בינו לבין שף שלא היה מוכר אז מחוץ לצרפת והשניים התחילו לשתף פעולה. אותו שף פלוני היה לא אחר מג'ואל רובושון, אחד השפים המשפיעים ביותר בעולם כיום.
לביקור בישראל הגיע במקרה. "בזמן שעבדתי באירופה, לפני אי אילו שנים, נסעתי ברכבת בצפון איטליה. במהלך הנסיעה, נכנס בחור לקרון, התחלנו לדבר והבחנתי במבטא הזר שלו. הוא זיהה שאני יהודי ותהה איך עדיין לא נסעתי לישראל. עניתי לו שאני עוד לא מוכן. יש לי גם חברה טובה בשם דורית שגרה בישראל, ולמדה איתי צילום. היא תמיד אמרה לי שאני יהודי לא טוב כי עוד לא ביקרתי בישראל."
אז מתי סוף סוף הגעת?
"לפני כ-4 שנים צילמתי ספר באיטליה, ונוצרו לי שבועיים ריקים כי חיכינו למסיק הזיתים. התקשרתי לחברתי דורית, ושאלתי אם אני יכול להגיע. היא השיבה בחיוב, ובאתי."
המפגש עם ישראל היה מפתיע. "קראתי הרבה על ישראל כל השנים. ספרי עיון וגם ספרות כמו א.ב. יהושע ועמוס עוז, שאותו אגב פגשתי בסטנפורד. ובכל זאת, למרות כל ההכנות, לא הייתי מוכן למה שהרגשתי כשהגעתי. הוצפתי ברגשות. אני בקושי יכול לדבר על זה מבלי להתרגש עד דמעות."
הביקור הראשון בארץ כלל את כל אתרי המורשת כמו מצדה וים המלח, וכמובן גם ארוחות במסעדות. כך הוא הגיע למסעדת מחניודה בירושלים, עליה שמע לא מעט. הוא הגיע בגפו, למסעדה שכרגיל הייתה עמוסה עד אפס מקום. לשמחתו, בעקשנות המחויכת האופיינית לו, הצליח להשיג מקום אחרון על הבר. בצירוף מקרים טיפוסי לחוויותיו, שכניו לבר היו הצלם אלכס ליבק והתעשיין המילארדר איתן ורטהיימר, אותם הכיר לראשונה על הבר, אחרי לא מעט כוסות יין. "זו הייתה חוויה מדהימה. כשסיפרתי על חבריי החדשים לדורית, היא אמרה שרק לי זה יכול לקרות. יש לי הרבה ניסיון עם אוכל ומסעדות, ואני יודע לזהות מקום טוב שגם יחזיק מעמד וזה אחד מהם. השירות היה מצוין, הצוות מאוד חם והאוכל מדהים."
לאורך כל הביקור, רוטפלד לא הפסיק לצלם. הוא מצא את סצנת האוכל בישראל כה מרתקת עד שהחליט לצלם ספר בנושא, "דיברתי עם מוציאים לאור, רובם יהודים בניו יורק, וכולם תהו איך עושים ספר על ישראל. ניסיתי להשיג מוציא לאור במשך 3 שנים עד שהצלחתי".
מדוע היה קשה למצוא מוציא לאור?
"המוציאים לאור חשבו שזה לא יתפוס. הם חששו. למרות שהם יהודים, הם לא באמת יודעים מה הולך פה. אוטולונגי (יותם, מסעדן ישראלי שפתח מסעדות בלונדון וכן הוציא ספרי בישול. מ"ש) למשל עשה עבודה נפלאה כי הוא הצליח לעורר את המודעות לסצנה הקולינרית בארץ."
אחד המושגים היותר שנויים במחלוקת וגם קשים להגדרה הוא "אוכל ישראלי". איך מצליחים לצלם משהו כל כך חמקמק?
"אני הולך לפי התחושות שלי לגבי אוכל ישראלי. מה שמעניין אותי לגבי הסצנה הוא ההשפעות השונות שפועלות על השפים פה. המטבח מושפע מהמהגרים מאירופה, העולים מצפון אפריקה, החלוצים המקומיים והמטבח הערבי. למשל שף משה בסון בירושלים שמושפע מהתנ"ך. בנוסף, השפים הצעירים גם נוסעים לחו"ל להתמחות, וכך הם זוכים להשפעות נוספות. נוצר פה פיוז'ן מרתק של השפעות רבות: מקומי, מזרח אירופאי, מערב אירופאי, ים תיכוני ועוד. עוד נקודה מעניינת היא שאין פה מסורת 'קשוחה' כמו בצרפת או איטליה שכל שף צריך לכבד. יוצא שהמטבח המקומי, המושפע גם ממזג האוויר והים, הוא מאוד מלהיב. הטעמים, הריחות, השווקים. הכל מרתק."
מבחינתו, לספר המתהווה אין רק חשיבות קולינרית אלא גם אידיאולוגית, "אין הרבה אנטישמיות בארה"ב, אבל יהודים הם עדיין מיעוט ולכן לא מאוד מחצינים את זה. פה זה אחרת. אתה יכול להיות פשוט יהודי, בלי להיות חריג. זה גם משהו שמלהיב אותי, ולכן רציתי להתמקד במטבח המקומי. אני גם מרגיש שהרבה אנשים לא חשופים מספיק למה שקורה פה. נמאס לי לקרוא חדשות שליליות על ישראל בניו יורק טיימס, ואני רוצה לשנות את התפיסה. במקום מלחמות וטרור, אנשים יחשבו על מנה טעימה להפליא של בורטה על מצע קרפצ'יו דלעת כבושה", הוא מצביע על המנה אותה הוא מצלם. "זה הצד של ישראל שאני רוצה שהעולם יכיר."
הראיון מתקיים במסעדת "הלנה בנמל", בזמן שרוטפלד מצלם מנות שונות של שף המקום, עמוס שיאון, לספר שלו. סיפור היכרותם של השניים מדגים פעם נוספת כיצד רוטפלד מתגלגל, "הכרתי את עמוס באוקטובר האחרון דרך אורי ירמיאס המוכר יותר כאורי בורי, שהוא גם השותף של עמוס. לאחר שצילמתי את אורי בורי לספר, הוא הפציר בי לבוא לאכול פה. אז באתי עם חברתי דורית שגרה באיזור, ופשוט נדהמנו מהאוכל. עמוס הוא אדם חם, פתוח ונדיב. שף מדהים. דיברתי איתו, וסיכמנו שבביקור הבא בארץ אחזור לפה כדי לעבוד יחד."
אתה מצלם רק שפים ומסעדות?
"ממש לא. השאיפה היא שהספר יכלול אנשי אוכל, בשלנים ביתיים, בתי אוכל קטנים וגם מסעדות גדולות. עד עכשיו הייתי כבר בעזורה, המוציא, אורי בורי, מגדלנה, מזנון, אבו חסן, מצפה הימים, ג'אקו בחיפה ועוד."
הביקור הראשון היה באוקטובר האחרון ונמשך שלושה שבועות. הביקור הנוכחי אורך חודש ורוטפלד מתכנן גיחה נוספת בקיץ. הוא לא רק מצלם את הספר, אלא גם אחראי על מרבית הכתיבה. מלבד צילומים, יופיעו גם מתכונים, באדיבות אנשי האוכל המסקרנים בארץ.
למרות שהוא נע ונד ברחבי העולם, רוטפלד לא ממהר ליישר קו עם אופנת הצילום במדיה החברתית, שנפוצה מאד גם בישראל.
אתה חושב שהאינטסגרם למשל הביא לאיזשהו שינוי בתחום הצילום? ספציפית בנוגע לצילום אוכל, אחד השדות הבולטים ביותר במדיום זה?
"אני חושב שכל אחד הוא צלם. יש כל כך הרבה אימג'ים בעולם, ויש מספיק לכולם. בגדול, זה חיובי כי כולם אוהבים להסתכל ולהביט. אבל אני לא אוהב שמצלמים כל דבר ושעה בחיים הפרטיים. זה נהיה מוגזם. מאחר ואני יושב המון על המחשב לצורך עריכה ועיבוד התמונות, אני לא אוהב לשבת על המחשב או הטלפון כשאני לא צריך. לכן, אין לי אינסטגרם, אבל אולי באמת צריך לפתוח אחד כזה. בכל אופן, זה שינה את התחום, כי לכולם יש מצלמה וכולם מצלמים. אנשים כל כך מודעים למה שקורה. זה הופך את העולם שלנו לקטן יותר."
לנוכח התחרות לכאורה היום, האם היה קל יותר בעבר להיות צלם אוכל?
"ביססתי את עצמי במשך המון שנים, ולכן זה לא משפיע עליי כי עדיין מחפשים אנשים עם ניסיון. בכלל, כאשר רואים המון אימג'ים באינסטגרם, זה דווקא מחדד את ההבדלים בין הרמות השונות, מעריכים יותר את המקצועיות, ואוכל דורש מקצועיות רבה. הרבה סבלנות ותשומת לב לפרטים."
לקראת סוף הריאיון, הוא מציג בגאווה את התוצרים עד כה, צילומים מרהיבים שמצליחים לשלב בין המקום, לאדם ולאוכל. ניכר היטב שהוא מבין שזהו השילוש הקדוש; האוכל מעניין אותו בדיוק כמו האדם שמכין אותו, והוא גם מודע היטב להשפעה של המקום. אבל אולי האוכל הוא רק תירוץ למפגשים מפתיעים עם אנשים שונים. מאדם לאדם וממקום למקום, רוטפלד בונה את הסיפור. כל מפגש ארעי עם אדם הופך לציר משמעותי בספר. כך הוא מוצא את עצמו באירוע אוכל מצומצם ויוקרתי של כתבת האוכל רונית ורד בנצרת, או מגלה שהאדם שעצר לצלם באמצע הדרך בתוך שדה רחב הוא בני ישראלי, מתמודד לשעבר בתוכנית בישול שמזמין אותו לביתו לארוחה נפלאה עם המון יין.
כצלם הנושק לדוקומנטריה הוא לוקח את עבודתו מאוד ברצינות ומבקש לוודא שהצילומים שלו אכן משקפים צד אמיתי ונוכח של ישראל. הוא מדגיש כי הספר יכיל צילומים של שפים, טבחים ואנשי אוכל מכל המגזרים והדתות כדי לנער את הפוליטיקה וחותם בתפילה, "הלוואי ויהיה פה שלום דרך האוכל."
