קללת הרכבת הקלה

שני מסעדנים מתל אביב - מנשה עוזר ממסעדת 'אוליב' ויניב מאיר מ'סביח דה לוקס' הם שעומדים בראש וועד הפעולה העירוני, שמנסה לצרף בימים האחרונים כמה שיותר בעלי עסקים לתביעת נזיקין נדירה בהיקפה נגד חברת נ.ת.ע, משרד התחבורה ועיריית תל אביב. שני מסעדנים, ולא במקרה. כחלק מלקחי תהליך ההתאגדות המהוסס שהבשיל לכדי תביעה דומה שעניינה נידון השבוע בפעם הראשונה בבית המשפט המחוזי בירושלים - ניתן להסיק שעסקי המזון הם הראשונים להינזק, להישחק ולהיסגר ממטרד העבודות לפיתוח הרכבת. הם גם הראשונים לסבול ממגמת שינוי תנועת הולכי הרגל והרכבים אחרי שתוקם.

נציגי חברת נ.ת.ע, זו האחראית על הקמתה וניהולה של מערכת הסעת ההמונים במטרופולין תל אביב, לא מפסיקים להתנצל על ההפרעות שיגרמו לעסקים במהלך העבודות בשש השנים הקרובות. בתחילת החודש הבא יתחילו החפירות, וכבר לפני כמה חודשים החל מסע ההתנצלות בכתובים, מעל גבי ברושורים צבעוניים שנתלו או חולקו לאנשים. אחר כך גם בפני בעלי הבית - פנים מול פנים. בחודשיים האחרונים הם גם מציעים סל פתרונות הנדסיים מציאותיים יותר או פחות שיקלו על הסבל המתוכנן לשש השנים הבאות. 6 שנים מפחידות בלאו הכי שהפכו ל-12 בירושלים, חשוב לציין. ולא רק הם מתנצלים ומסבירים, גם עיריית תל אביב. זו צפויה לפנות בקרוב למשרד הפנים במטרה להקל בתשלומי הארנונה ומטעמה עצמה כבר מציעה עזרה מוגבלת באגרות שילוט ומיסים אחרים. ומשרד התחבורה?

תהליך תכנון הרכבת הקלה בתל אביב הוא פרויקט רב שנתי, רב עירוני, עצום בהיקפו שעלותו הכוללת נעמדת בכ-14.5 מליארד שקלים. אך מסיבה כלשהי הוא לא כולל קרן פיצויים הולמת לבעלי העסקים שעתידים להינזק ממטרד העבודות. משרד התחבורה ונ.ת.ע מודים באי קיומה של הקרן באופן רשמי ומדגישים גם כי אין בכוונתם להקים קרן שכזאת בעתיד. גם עיריית תל אביב לא חשבה או דנה בנושא – כך עולה משיחות עם עובדיה שמטפלים לאחרונה בקשרי הקהילה העסקית הרלוונטית. וועדת הכלכלה דווקא כן דנה בנושא, ובכך מסתיימת 'תרומתה' לנושא, נכון לשעה זו.

סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, משה דרורי דווקא חושב קצת אחרת מכל הגורמים שהוזכרו בפסקה האחרונה. לפני יומיים, במהלך הדיון הראשון על תביעת הנזיקין הירושלמית הוא אימץ לחלוטין את עמדת התביעה וקבע ש"הבקשה לפיצוי כספי לגיטימית", תוך שהוא מסרב להטיל ספק במטרד העבודות והנזק הכלכלי שיצר בעסקים הקטנים והבינוניים. "ברור שיש לפצות ומכאן השאלה היחידה היא מה יהיה חלקו של כל נתבע בתשלום", אמר בדיון.

בעולם קיימים תקדימים. עיריית לוס אנג'לס, למשל, החלה לחלק צ'קים לבעלי עסקים בעיר שנפגעו ממטרד העבודות העל קרקעיות בהקמת קווי מטרו חדשים. קרן ששמה Metro Business Interruption Fund פועלת בחודשים האחרונים בתיאום עם העירייה וקובעת סרגל פיצוי אישי לכל בעל עסק, עד לסיום הפרויקט המתוכנן אי שם ב2020. בחודש מאי האחרון היא חילקה צ'קים בגובה 40-60 אלף דולר לכל אחד מהם.

עו"ד שחר הררי, מומחה לתביעות נזיקין, הוא המייצג היחיד נכון לשעה זו של שתי קבוצות התובעים – הירושלמית והתל אביבית. הוא קיבל לפני שנתיים מספר פניות מעסקים ברחוב יפו בירושלים. שנה וקצת אחר כך הרכבת הקלה כבר התחילה לרוץ. 80 העסקים שתבעו היו מחולקים בין 3 משרדי עורכי דין. 30 נשארו לבסוף תחת כנפו של הררי בלבד, 0 מתוכם מסעדנים. "עסקי מזון הם קבוצת סיכון מיוחדת", הוא מספר.

אף אחד לא אוהב לבוא ולשבת לאכול במקום שכל סביבתו נראית כמו עזה אחרי הפצצה. בלי גישה נוחה להליכה, לרכב וחנייה בקרבת מקום. הם הראשונים שנופלים. יש עסק בתל אביב עם מחזור של 500,000 שקלים בחודש עם עשרות עובדים שאומר לי היום, עוד לפני שהתחילו העבודות: 'עולמי חרב עלי, אין לי מיליונים פנויים להשקעה בלעבור למקום חדש'. זו מצוקה אמיתית שאין להקל בה ראש. כבר עכשיו, החכמים מבין בעלי העסקים התחילו להתמודד עם המציאות תוך צמצום דרסטי בהוצאות. חלק מכניסים בני משפחה לעסק במקום עובדים. חלק יורדים לרמת מלאי מינימלית בשביל לשרוד את התשלומים החודשיים לספקים".

שולמית פורמן (73) ממסעדת מי ומי המיתולוגית ברחוב מנחם בגין בת"א מתקשה להאמין בהישרדותה העסקית. היא מרגישה שהמדינה, לא חברת נ.ת.ע ולא העירייה "לוקחת ממנה את כל מה שהאמינה בו". הטוב, הצודק, המוסרי. היא בת לזוג חלוצים שנולדה בארץ ונשואה לאברהם פורמן, ניצול שואה בן 80, איש ביטחון לשעבר וחולה אלצהיימר בהווה. עובדת 67 שנה במסעדה במשרה מלאה. בעלת הבית היחידה מ-2010, אחרי שמבנה השותפות המרובע בעסק התפרק.

נתיב התנועה החד צדדי שמוביל רכבים לפתח המסעדה יהפוך בקרוב לדו צדדי ויפלג את קהל הלקוחות הפונטנציאלי שלה. התחבורה הציבורית שעתידה להיחסם בסופי השבוע במתחם העבודות, מונעת ממנה את מיצוי היתרון היחסי שלה כמסעדה לא כשרה."לא יהיה ללקוחות שלי איפה לחנות", והיא מובילה אותי על המפה למגרש חנייה מאחורי בית רובינשטיין, שאף אחד לא משתמש בו והשער שלו נעול בשרשרת. "ביקשתי מהעירייה שיאפשרו לי להשתמש במגרש לחנייה לעסק. לא דובים ולא יער". מה כן מציעים לקשישה מופלאה שתחגוג 80 בסיום המועד המתוכנן לעבודות? חומה בגובה 3 מ' שתיבנה מטר וחצי מחזית המסעדה. ככל הנראה, גם עגלת נכים לא תוכל להיכנס למסעדה במעבר הצר.

בשנים האחרונות, שנים קשות של צוק איתן ומלחמות אחרות, העסק עובד כל יום עד חצות. "דור אחרי דור כבר אוכלים אצלי וכל הזמן מתחלפים, אבות ובנים. כל הלקוחות הקבועים שלי לא מתרגשים מהעבודות ואומרים 'עד המוות נאכל אצלכם' אבל זה תאורטי. בשעות הערב שיבואו לי בהמשך אין תאורה וגם לו תהיה תאורה במעברים המתוכננים למסעדה, תהיה חומה מצד אחד וקיר מהצד השני בלי תאורה. הבטיחו לי מהעירייה הבטחה מקושקשת לשילוט מיוחד שינחה את הולכי הרגל למסעדה".

"קשה לי להאמין שאוכל לשרוד את התקופה. יש לי 14 עובדים שרצים איתי יותר מ-20 שנה ומי יודע את מי אאלץ לשחרר בגלל המצב?" על פי הערכת רואה חשבון, שולמית צריכה מיליון וחצי שקלים בשביל להעתיק את העסק שלה למקום אחר בתל אביב, וגם אז היא שואלת: "מה עם המוניטין הפגוע של העסק? הרי אנשים אומרים את השם של המסעדה והסטייקים הלבנים שלי מתוך שינה במשך שנים. אני לא בנויה להתמודדות הזאת ואני לא פילנטרופ. פרוייקט הרכבת עולה מיליארדים והעניין המכוער הזה של לא לאפשר לעסקים ותיקים כמו מפגש הסטייק וכמו שלי פיצויים מראש או במהלך זה בזוי. אין פה הגינות בסיסית. מה כבר היה קורה אם המדינה הייתה בונה קרן פיצויים מתוך הפרויקט? זה היה מעכב את הבנייה?"

"הלקוחות שלי בירושלים מרגישים תסכול מהמדינה", אומר עו"ד הררי. "הם הולכו שולל במובן של עמדו בחזית כל יום מול כאוס של אתרי בנייה ללא פיצוי. בשביל להתמודד הם פיטרו עובדים ונאלצו להגדיל את שעות העבודה פי 2 ו3. משכו פחות כסף למשכורת או לא משכו בכלל. ימים שלמים לא נכנסה להם נפש חיה לחנות".

איך נוצר החיבור שלך גם לבעלי עסקים בתל אביב ומה חשיבות התזמון המוקדם בהגשת תביעת הנזיקין המתוכננת?

"בעלי חנויות בעיר ראו ושמעו את הקולגות מירושלים בתקשורת ופתאום מתקשרים אלי מרחוב אלנבי וקרליבך וגם מרמת גן לשאול מה דעתי. מספרים לי שעיריית תל אביב מזמינה אותם לפגישות ראשוניות והם שואלים על הנחות בארנונה או פיצויים – ואין תשובה. אנשים מתחילים לצאת מההלם ומבינים שזו המציאות שתלווה אותם ב-6 השנים הקרובות ואולי יותר. גם בירושלים אמרו 6 ויצא 12. אמרתי להם שאני לא איש בשורות. הם צפויים לירידה של מינימום 40% בהכנסות – אם יצליחו לשרוד את התקופה. אבל אני לא רוצה לחכות שבעלי עסקים מבוגרים בתל אביב ילכו לעולמם בתקופה הזאת כאשר הזיכרונות האחרונים שלהם בחיים יהיו כאלה של מחסור ודוחק. אני בונה אסטרטגיה משפטית שבסופו של דבר תוכל לתת להם כסף 'און ליין'. נ.ת.ע צריכה לפצות את העסקים פיצוי שוטף חודשי או מקדים בהתאם לירידה ברווח הגולמי של העסק. מבחינתי, נציג מוסכם של בית המשפט יכול לקבוע את רמת הפיצוי המותאמת לכל עסק".

האם להערכתך לא הוכנה מראש קופה או קרן פיצויים בגופים השונים, במסגרת התכנון הכלכלי של הפרויקט?

"אם לא תונח תביעה על השולחן אף אחד לא ידבר על פיצויים בתור נקודת פתיחה. בסדר גודל כולל של פרוייקט כזה אני מתקשה להאמין שהם לא שמו אחוז מסוים לפיצויים במסגרת התכנון הכלכלי. זה לא יכול להיות ואם כן – זו רשלנות. הרי במקום להתכתש ולכתוש אנשים טובים במשך שנים בבתי המשפט, צריך להציל פרטים ומשרות. הרכבת עוד לא נוסעת בתל אביב אבל היא כבר דורסת ומפילה חללים. זה פרוייקט לא מוסרי ולא הגיוני. זו תביעת מטרד בהיקפים אסטרונומיים שיכולה תיאורטית לכלול 200 עסקים בתל אביב ורמת גן שעתידים לסבול ממטרד העבודות. 6 שנים הרי זו תקופת חיים".

חודש וחצי לפני נסיעת הבכורה של הרכבת בירושלים הוגשה תביעת נזיקין על ידי 30 בעלי עסקים בעיר על סך 32 מיליון ש"ח. הם היו 80 בתחילת הדרך. כמעט מחציתם היו בעלי מסעדות ודוכני מזון. כל מי שקשור לאוכל לא צלח את סדרת ההישרדות הכלכלית שהעבירה אותו חברת 'סיטיפס', עיריית ירושלים ומשרד התחבורה. חלקם סגרו את הבאסטה או המסעדה, חלקם העתיקו את העסק למקום אחר. היו כמה שעולמם חרב וביתם התפרק לאחר התפרקות העסק.
דניאלה לרר (60) ממסעדת "בארוד" ברחוב יפו בירושלים הייתה ליצן עצוב כאשר חגגה לא מזמן יומלדת 20 לעסק. מתברר שזה אולי היומולדת האחרון לפני סגירה. לא רק היא עצובה. היא מספרת בכאב על דוכן בורקס של 30 שנה שתולה היום שלט של 'דרושים לקוחות' ולא עובדים ומסעדת 'חן' - מסעדת פועלים של 50 שנה שסגרה שעריה בגלל מטרד עבודות הרכבת. חברים טובים כולם, היא מספרת.

לפני 20 שנה פתחה את העסק עם שותף. 15 שנה היא מנהלת את המקום לבד. בלי משקיעים או שותפים אחרים. 40 שולחנות כמעט מלאים 6 ימים בשבוע לפני עידן הרכבת, אחד המקומות ההיסטוריים החמים בעיר. כל השנים של עבודות הבנייה ו'אינתיאקצא' אחת ירושלמית גבו מחיר כבד של ייאוש. ירידה חדה בהכנסות, צמצום צוות ומשיכות עוקבות של משכורת מינימלית. "הרכבת שקמה סוף סוף מביאה לי לקוחות 'עניים' ממזרח וממערב העיר", היא מספרת. "אין חנייה נוחה לרכבים ופחות כיף להגיע אלי. מרכז העיר, שהיה כל השנים יוקרתי ומיוחד הפך דל ונוטה לעליבות. מרובה בזארים שממתגים אותו חזק למטה. חגגתי עכשיו 20 שנה וכולם שאלו אותי איך שרדתי? שרדתי כי נלחמתי".

הובטח לך בעצם במישרין או בעקיפין סוג של שדרוג כלכלי לעסק אחרי שהרכבת תתחיל לעבוד, מדוע זה לא קורה?

"הרכבת פגעה בתדמית של המקום עד לרמה שאני שורדת בקושי וחוששת לעתיד העסק. כשהייתי ילדה, כל פעם שהיינו נוסעים למרכז העיר הייתי מתלבשת יפה, היום המרכז זה כלום. מציאים לנו כל הזמן לעשות ירידים, מיצגים ומסיבות רחוב של ערסים ששותים וודקה רד בול. במקום ליצור עוד חסימות על הכבישים והרחובות שלנו, עדיף שיפצו בכסף. אני מרחמת על המסעדות בתל אביב, הן הולכות לקראת סדרה מזוויעה של חוויות".

האסטרטגיה המשפטית המתוכננת במסגרת התביעה הייצוגית בתל אביב על פי הררי היא להגיש בכל שנה תביעה חדשה נגד נ.ת.ע, עיריית תל אביב ומשרד התחבורה בציפייה ליצור תביעת נזיקין שתייצג לפחות 100 עסקים בתל אביב ורמת גן בסך מוערך של 100 מיליון שקלים.

"בירושלים אנחנו תובעים על 3 שנות פגיעה בעסק ובתל אביב מינימום 6. אני 21 שנה במקצוע, התחלתי כעו"ד בפרקליטות מחוז ת"א. מכיר מקרוב את רמת האכזריות של הגופים השונים נגד אזרחים בפרוייקטים מסוג זה", הוא אומר. "לדוגמא, תיק התביעה שניהלתי מול איילון דרום בשם דיירים שסבלו ממטרד העבודות על הפרויקט התחיל ב-2002 ורק השנה אני מתחיל לחלק כסף לאנשים. 150-200,000 שקלים לכל דייר. המדינה לא חסכה בהוצאות ותכסיסים משפטיים בשביל להימנע מלשלם".

"גם במקרה הזה", הוא מציין בכובד ראש, "צריך להבין שאם לא תהיה נכונות מיוחדת מצד הגופים הנתבעים להגיע לפתרון – בעלי העסק בתל אביב יראו את הכסף עוד 12 שנה לפחות" .

1. נת"ע:
"מזה 5 חודשים נציגי נת"ע מקיימים מאות מפגשי הסברה בכנסים ובאופן פרטני עם בעלי עסקים הסמוכים לתוואי העבודות. בנוסף לכך, מזה חודשים שפועל מוקד מידע ייעודי לטיפול בפניות בעלי העסקים ועשרות נציגי נת"ע מסייעים במציאת פתרונות לוגיסטיים בשטח. אנו בנת"ע נעשה ככל שניתן על מנת להקל על בעלי העסקים בתקופת העבודות ומתחייבים בפניהם שתתבצע פריקה וטעינה של סחורות בכל יום כמקובל, תתאפשר גישה ישירה ונוחה להולכי הרגל, כל החניונים הסמוכים יישארו פתוחים לטובת הבאים עבור נוסעי הרכב הפרטי ונדאג לפרסם את אותם העסקים באמצעים שונים".


2. תגובת משרד התחבורה:
אין ולא הייתה קרן פיצויים בתקופת הקמת הרכבת הקלה בירושלים.

3. תגובת עיריית תל אביב-יפו:
מדובר בפרויקט ממשלתי רחב היקף שמתבצע בערים רבות באזור גוש דן, עיריית תל אביב-יפו עושה כל שביכולתה לסייע למימושו. כלל העיריות באזור גוש דן (תל אביב-יפו, בת ים, בני ברק, פתח תקווה ורמת גן) סבורות שיש לחפש את הדרכים לעזור לעסקים שיפגעו באופן ישיר מעבודות הקמת הרכבת. העזרה צריכה להיבדק באופן מקיף על כל היבטיה: מתן הקלות במס הכנסה, מע"מ, חשמל, הוצאות שכר דירה ומתן פתרונות תחבורה אלטרנטיביים בחינם ללקוחות העסקים. כאשר יתקיים דיון ממשלתי ורציני בעניין, העיריות יהיו שותפות כתמיד למציאת הפתרונות העירוניים. על פי החוק העירייה איננה מוסמכת לוותר על תשלומי ארנונה והנושא מצריך חקיקה מתאימה של המדינה. יודגש כי בימים אלה עומלת העירייה על קיומם של אירועי מכירות שונים על מנת לסייע לבעלי העסקים הפועלים בסמיכות לאתרי העבודה. יצוין כי החל מחודש מרץ נערכו 11 מפגשים עם בעלי עסקים בהובלת חברת נת"ע ובשיתוף העירייה.