תעודת זהות
שנת פתיחה: 1995
בעלות אז והיום: דניאלה לרר
אז בתפריט: פסטליקוס, קציצות פראסה, אלבונדיגאס ספרדיות, חצילים עם יוגורט, ועוד.
היום בתפריט: לצד המנות הספניוליות כמו פסליקטוס וקציצות נכנסו עוד מנות כמו בואיקוס עם סלט קוצ'ה, ספייריבס ברוטב ברביקיו, לביבות גבינה, ועוד.
מיקום ובעלות
דניאלה לרר, ירושלמית בנשמתה, פתחה את המקום בגיל 40. היא בחרה לשלב בו את אהבתה הרבה למוזיקה, אלכוהול, אירוח, ואוכל ספניולי-ירושלמי. כיום היא מנהלת את המקום יחד עם בנה, אורי.
היסטוריה
יש המון סיבות לכך שבארוד הוא מוסד המזוהה מאוד עם ירושלים. הראשונה שבהן היא שמו של המקום. כל ילד ירושלמי יודע, שהקרקע של העיר סלעית במיוחד. כדי לבנות עליה, בניגוד לאדמה החולית באזור המרכז, היה צורך להטמין בה מקלות דינמיט, ולפוצץ את הסלעים. לפני הפיצוץ יצאו הפועלים עם דגל אדום, וצעקו שעות "בארוד" שמשמעותו פיצוץ בהודית, טורקית וערבית. הקריאה הזאת נשמעה בכל רחבי העיר.
דניאלה, שגדלה בבית עם שורשים ספניולים, בחרה לפתוח בר שמגיש את האוכל עליו גדלה. היא הביאה מהבית את התבשילים הספרדיים ובשל חיבתה לבישולהגתה את הרעיון: שילוב של חיבתה לאוכל המסוים הזה עם אלכוהול ומוזיקה.
מנת הדגל שכבשה מיד את לבבות הסועדים היתה הפסטליקוס. זו מנה ספרדית, שכמעט ולא ניתן היה להשיג במסעדות בשנים שבהן נפתחה בארוד. מדובר במאפה בצק ממולא בשר וצנוברים, שלשם הכנתו נדרשים קיפולים מסובכים, והוא מוגש לצד סלט וחמינדוס (ביצים קשות). בעדה הספרדית-ירושלמית נהגו לאכול את הפסטליקוס בשבת בבוקר, עם הביצים של החמין, לפני כשהגברים הלכו לבית הכנסת (אחר הצהריים אכלו את החמין). דניאלה מכינה את המאפה בקביעות, פעמיים-שלוש בשבוע. אחד המראות השכיחים בכניסה למסעדה הוא המראה של דניאלה, ישובה מול שולחן ומקפלת בזריזות ובמיומנות את כיסוני הבצק. לדבריה, המון אנשים מתרגשים עד דמעות כשהם פוגשים בפטסליקוס, ובאוכל ספרדי, שהיה חלק מנוף ילדותם.
המקום החזיר עטרה ליושנה גם לאוכל ספניולי נוסף: קציצות פראסה במגוון סגנונות - צמחוני או עם בקר ועוף, סופריטו מכל הסוגים, וגם הביא לקדמת הבמה את השילוב המנצח של אורז ואטריות. ההקפדה אפיינה את המקום מיומו הראשון, וגם היום היא מתבטאת בנשנושים כמו שקדים ירוקים, שנכבשים במקום, ופול יבש מטוגן, שמקלפים ומייבשים במסעדה.
גם האלכוהול מקבל כאן במה הולמת. בארוד ידוע בזכות אוסף השנאפס הרחב במיוחד, והוודקה בטעמים שמכינים במקום. כבר בשנות ה-90 הכינו פה וודקה בטעמים תופעה שהפכה שנים אחר כך לטרנד לוהט בבארים התל אביבים. גם בתחום הבירות ידה של בארוד על העליונה, והמקום מפורסם בזכות בירה גינס מהחבית. הגינס של בארוד ידועה כטובה והמבוקשת ביותר בירושלים, מכמה סיבות: תחלופה גבוהה, השומרת על טריות, שטיפה של הכוסות במים וסבון ממש כמו פעם, ועוד.
חלק מהקסם הירושלמי הוא השיתוף והערבות ההדדית בין בעלי העסקים. דניאלה מספרת, שבאמצע היום היא לוקחת כסאות מהבר מולה, שסגור בשעות הללו, או משתמשת בשבת בבמה שלהם, להופעות של בארוד. הם, בתמורה, משאילים ממנה כיסאות ב-4 לפנות בוקר, כשנגמרים להם מקומות הישיבה. כל זאת בזכות הסכמה שקטה ביניהם והבנה, שכל אחד עוזר לשני ככל יכולתו, במקום להילחם על טריטוריה. דניאלה ממשיכה ומדגימה: כשלא הגיע משלוח של בקבוקי סן פלגרינו, את השלמת החוסרים הם עשו ממסעדת קבלייר והחזירו להם בהמשך. או סיפור על רמקול, שאף אחד כבר לא זוכר לאיזו מסעדה הוא שייך, שמסתובב בין מסעדות בעיר כבר כמה חודשים, ובכל פעם, מי שצריך אותו פשוט לוקח.
ניימדרופינג
רבים מסצנת האוכל הירושלמית והתל אביבית פקדו ופוקדים בקביעות את המקום. שאול אברון ז"ל (יועזר בר יין), לדוגמה, נהג להגיע בגלל הפסטליקוס והפול. מלבד שפים, למקום מגיעים גם שגרירים, פוליטיקאים, עיתונאים, שחקנים ועוד. חנוך לוין היה מבקר קבוע, וגם מאיר שלו נהג לשבת כאן בקביעות, לפני שעזב את ירושלים. חברת הכנסת ממרצ, תמר זנדברג, אף קיימה את חתונתה במסעדה. לרר נמנעת מלהזכיר את שמות המפורסמים הפוקדים את בארוד, מחשש לפגיעה בפרטיותם, אבל בין היתר, את שמו של המקום אפשר למצוא לא מעט גם בספרות. הוא מוזכר בספריהם של אמנון דנקנר, אהרון מגד ועוד. ולא רק בספרות העברית - בימי האינתיפאדה, היתה עיתונאית תורכיה שכתבה על המקום בספרה.
מאז ועד היום
כשדניאלה פתחה את המקום, היא ידעה שיוקדש מקום של כבוד גם לתרבות ולמוזיקה בפרט. מה שהתחיל כמוקד של מוזיקת ג'אז, המשיך במהרה לכיוונים נוספים של להקות בלקניות, מוזיקה אנדלוסית, יוונית, ואפילו נגינה על עוד (בו מפליא לנגן נינו, אחיו של מוריס משוק מחנה יהודה). לפחות פעם בשבוע מתקיימות פה הופעות. דניאלה אומרת בחיוך, שהמקום משנה את פניו בהתאם למוזיקה. זה יכול להיות ג'ז רגוע בצהריים, והופעה בלקנית סוערת בערב.
בדומה למוזיקה, גם התפריט דינמי, ועבר ריענון והרחבה, לכל אזור הבלקן. בהדרגה נכנסו לתפריט מאכלים טורקיים, בולגריים ויווניים, כמו סטיפדו - בקר עם שאלוט, שמנמנם לילה שלם ביין. הוכנסו גם מנות מודרניות יותר, כמו סביצ'ה, ובשישי-שבת יש אפילו מקלובה ערבי.
עוד מופע של התרבות הירושלמית בא לידי ביטוי בעיצוב המקום. קירות המסעדה הם מעין מוזיאון קטן, מעין מיקרוקוסמוס של ההיסטוריה המקומית, ומעוטרים בשלל פריטים, שנאספו לאורך השנים ומשרים אווירה ביתית במיוחד. את הקירות מעטרים ציורים של הצייר יוחנן לקיצביץ, בן בית במסעדה מיומה הראשון, שאף הוציא ספר ציורים בהשראת ישיבתו במקום. עוד על הקירות: כרזות מקום המדינה, אוסף מגוון במיוחד של פותחני בקבוקים, ואוסף מעורר גאווה של שנאפס מכל העולם, במגוון טעמים, כמו פטל, משמש, פירות יער ועוד.
התקופה הקשה ביותר בתולדות המסעדה הייתה האינתיפאדה השנייה, בשנת 2000. הסועדים והמלצרים לא הגיעו מהפחד, ודניאלה ובניה בישלו ותחזקו את המקום, שעמד ריק ימים שלמים. סיפור מצחיק-עצוב מאותם ימים: הסועדים היחידים במסעדה היו השומרים, לתסכולם של בעלי המסעדות. יום אחד הגיעה לבארוד חבורה של שומרים, כדי לאכול ולאסוף אוכל לחבריהם. אחרי ימים שלמים שבהם עמדה המסעדה ריקה, התפרצה עליהם דניאלה וצעקה, שכבר אין לה מה לתת להם בחינם. למרבה המבוכה, הסתבר שהייתה זו משלחת מכובדים מצ'כיה, כולם לבושים בחליפות מיושנות, מה שיצר אצלה רושם קצת מוטעה.
כך או כך, יש בבארוד הרבה לקוחות קבועים, שמביאים את הילדים לאכול סטייק או ספריבס, ולאחר שהוריהם הולכים לעולמם, ממשיכים הילדים לבוא עם ילדיהם שלהם. דניאלה מספרת על הבוהמה של טעמון, מוסד ירושלמי אחר, שנסגר באחרונה, אשר ממשיכה לבוא לכאן כבר שנים. למרות שחלק מהם כבר עבר לעולם שכולו טוב, רבים מהם ממשיכים להגיע ביום ובשעה קבועה, לשתיית תה עם רום בהרכב מצומצם.
כיוון שהמסעדה גם מומלצת בלונלי פלנט, המקום נהנה מתנועה ערה של תיירים. כמעט בכל יום בשבוע תוכלו למצוא פה אורחים מכל העולם.
גם בקרב העובדים יש יציבות. אחת הברמניות עבדה פה 8 שנים, ואחרים עובדים 4 שנים ויותר. בנה של דניאלה, אורי, הוא העובד הוותיק ביותר במקום: הוא החל כברמן, ולאחר שעבד גם בקבלייר וביועזר, הוא משמש היום יד ימינה של אמו, וגם מבשל במטבח.
היום, לרר בעיקר מארחת. מדי פעם היא מגישה או מוזגת מאחורי הבר. היא מספרת, שהשהות במקום הפכה לחלק מחייה, והנאה של ממש עבורה.
מה כל כך מיוחד כאן?
"בשנים האחרונות יש המון מסעדות. אבל מה שחשוב אצלנו זו הקפדה. אני מקפידה היום, כמו ביום הראשון, אם לא יותר. כל יום הוא כמו התחלה חדשה, ובארוד עבורי זו כבר דרך חיים".
הסוד לאריכות ימים
לעשות מה שאוהבים, ולא לחקות אף אחד. חשוב להפגין אחידות ולהיות מי שאתה. נכון, לא כולם יבואו, אבל יגיע כל מי שמתחבר לאופי ולטעם. כאן, גם אם לא באים בשביל האוכל של בארוד - באים בשביל המוזיקה והאווירה.
בארוד. רחוב יפו 31, חצר פיינגולד, ירושלים. 02-6259081. לא כשר
לעוד מסעדות שהן מוסד:
המוסד: עדנה מקיוסק למסעדה מלבלבת
המוסד: קופי בר
המוסד: 20 שנה לקבלייר הירושלמית