מסעדות יפניות יקרות ומשביעות רצון יש כאן. לא המון, אבל יש. סושיות זולות ומחופפות, יש ויש; כמעט כמו דוכני פלאפל. כשמנסים לחפש יפניות לא רציניות מידי אבל איכותיות, שגם מתומחרות סביר, העסק נעשה מסובך קצת יותר. על רקע הוואקום המצער בתחום, אוקינאווה לבונטין החדשה הסתמנה כסוג של הבטחה. למה שלא נוכל לקפוץ לאכול טוב, בחלל לא נפוח מידי אך נעים ונשאיר סכום סביר על סושי נחמד, אותו מקדימות ראשונות סימפטיות? לא צריך הרבה יותר מזה כדי לצאת עם שיר בלב. זו התקווה עמה הגענו לאוקינאווה לבונטין. בסיום ארוחה מרובת מנות יצאנו משם עם פחות מחצי התאווה.
אהרוני מספק את הלהיט של הקיץ
הטרנד היפני כבר כאן
לכל הטורים של אבי אפרתי
אוקינאווה לבונטין היא מסעדה קטנה. יש בה בר קטן ומספר שולחנות לא רב. בתפוסה מלאה מכיל החלל הפנימי שלה פחות מארבעים מקומות. העיצוב ענייני ופשוט אבל נעים, כמעין מקבילה לביסטרו שכונתי קטן, עכשווי. נעים היה לשבת שם, מעורר אהדה שכזה וגם מעלה בחזקה נוספת את התקווה עימה הגענו מראש מהבית.
מטבח המסעדה, הגלוי לעין, קטנטן. התפריט, לעומת זאת, לא קטן כלל. סקציית ראשונות מגוונת, הכוללת מנות פתיחה, באנים, סלטים, מרקים, מנות טמפורה וגם קטגוריית "מהשכנים" עם מנות לא יפניות; ודי הרבה אופציות סושי לסוגיו בהמשך.
היינו ארבעה ופתחנו עם כיסני שרימפס (38 שקלים), סלט סשימי (45 שקלים), קריספי רייס קייק (48 שקלים) ואדממה ( 18 שקלים). האדממה היו אדממה. בכיסני השרימפס, חמישה במספר, היה בצק לא מאד מוצלח ממולא בשרימפס עייפים, שלא לומר רדומים ויבשים. סלט הסשימי, עם נתחי סלמון וטונה אדומה באטריות ורמיצ'לי, בתוספת ירקות, שיטאקה ורוטב הדרים יפני היה שיא של חובבנות. נתחי הדג לא היו הטובים מסוגם, הירקות סתמיים והרוטב לא מדויק; הכל ביחד הרגיש כמו מנה שבשלן חובב התקין בבית ממתכון כתוב ולא כמו משהו שאוכלים במסעדה, אפילו צנועה.
מנת הקריספי רייס קייק הגיעה מאגף "מהשכנים" ושייכת למטבח הקוריאני. זו הייתה עוגת אורז שומשום מטוגנת, במלית מרמלדת פטריות שיטאקה, טבולה בסויה מתוקה. גס, כבד, שמנוני ומתוק מדי. מנה וולגארית שכזו. אפילו הירקות הירוקים המוקפצים בסויה, שום ושמן שומשום, שהוגשו לצידה, טופלו ביד גסה. סט מנות הפתיחה התגלה כבעייתי, אם כן. שום דבר בו לא הצליח להיות סביר אפילו. לא לכך פיללנו אבל גמרנו אומר בלבנו לא לאבד תקווה. תיכף יגיע הסושי להציל את המצב.
אז זהו, שלא. לסבב ראשון הזמנו 2 אבי מאקי (עם שרימפס, 30 ליחידה), מגורו מאקי (טונה אדומה, 31 שקלים) וסקא מאקי (סלמון, 26 שקלים). האבי מאקי הגיעו אינסייד אאוט עם מלפפון ושומשום. המגורו (טונה אדומה) אינסייד אאוט עם אבוקדו ועירית והסקא (סלמון) אינסייד אאוט עם אבוקדו. הם היו בינוניים במיוחד, אפילו למטה משם. דגים סתמיים ולא רעננים, אורז לא אופטימלי ותחושה כללית של ביצוע מאד לא מוקפד. רעבים, לעסנו מהם אבל לא בתאווה גדולה.
המשכנו עם פוטומאקי ילו טייל (36 שקלים), טמאקי צלופח (36), מנהטן רול (42 שקלים) וקריביאן רול (48 שקלים). חלק מהמנות בסבב זה הגיעו מסקציית המיוחדים של תפריט הסושי. הפוטומאקי הוא מעין סנדביץ' סושי משולש, המגיע בארבע יחידות למנה. במנהטן רול היו סלמון וטונה עם מלפפון, מוגשים במעטפת אבוקדו וביצי טוביקו כתומות. הרול הקריבי כלל צלופח, שרימפס בטמפורה ואבוקדו, במעטפת שומשום שחור, ביצי סלמון ונגיעות טריאקי. טמאקי צלופח ואבוקדו הגיע בקונוס.
למרות שמדובר במנות אמביציוזיות ויקרות יותר, התחושה הבסיסית לא השתנתה: סתמיות היא שהכתיבה את הטון, עם חומרי גלם בינוניים ומטה, ביצוע נטול טאץ' ותחושה מצערת שהסושי כאן לא בדיוק שייך לסוגה העילית של הז'אנר.
אין יותר מבאס מלשבת במסעדה יפנית, כזו שניקיון וצחות טעמים אמורים להיות שמה האמצעי, ולאכול כי צריכים, לא כי נהנים. מילא, אם מדובר היה בלאנץ' חפוז של אמצע העבודה באמצע היום, בבחינת 'באנו, חטפנו, הלכנו; לא היה משהו..'. כשיוצאים בערב כדי לשבת, רוצים שיהיה טעים, לכל הפחות בסדר. הארוחה באוקינאווה לבונטין הייתה מתחת לבינונית. בשלבי הפתיחה אפילו פחות מזה. קצת למעלה ממאה שקלים לסועד (לא כולל שתייה וקינוחים) זה אמנם לא יקר, רק שזה גם לא בדיוק טעים. לא בשביל זה יוצאים מהבית.
אוקינאווה, לבונטין 11,מתחם גן החשמל תל אביב. 03-5101099. לא כשר
חשבון
