כשהקורונה הגיעה, הוא כבר צחק בקול רם: הישראלי שהבין לאן הכול הולך, לפני כולם

שמעון באבו לא יגיד שיד אלוהים נגעה בו. זה גדול מדי, שחוק מדי ומרמז על מקריות ומזל, בניגוד ליצירתיות ועבודה קשה, למשל. הוא לא יגיד את זה, וגם אנחנו לא, אז בואו נגיד משהו אחר: אין אדם שלא חלף בשבועות האחרונים בשדרות רוטשילד בתל אביב ולא המשיך הלאה עם שאלות תאולוגיות על אמונה וגורל.

נדייק: אמונה, גורל וסושי.

כי זה העניין - בימים שבהם אף אחד לא זז, ובתקופה שבה אין שלטי "דרושים", ובמקום שממנו רעיונות יוצאים לחל"ת, הגיע באבו ויזם. וגייס. ופתח. וכשהקורונה הגיעה - תקראו לזה קארמה, אבל באמת שאין צורך בהגדרות - היא נפלה על העסק החדש שלו כמו חיסון על נגיף. למעשה, זה הרעיון המושלם לימים הלא-מושלמים האלה, ואני כמעט לא מאמין לו כשהוא אומר שהוא מסתובב איתו כבר שלוש שנים.

העב"ם החו"לי שהוא "OOMAI" - שילוב מפרק חושים של טוקיו, לונדון ותל אביב - מצליח היכן שנכשלו כל מי שאי פעם ניסו לייבא ארצה הברקה, ושכחו לצקת בה אוכל. הרעיון פשוט, ומספיקות לו ארבע מילים תמציתיות - מעדניית סושי (ועוד דברים, סבלנות) טו-גו.

"אומאי" (טעים בסלנג היפני, אבל טעים במובן של יאמי) היא מדפים ארוכים, מבריקים מניקיון ומניאון כאחד, שעליהם קופסאות אוכל מוכנות לשליפה. רולים מושקעים של סושי, למשל, סלטים טריים וגם קינוחים. הכול מוקפד, סגור הרמטית וזועק סטריליות. בעומק המעדנייה מתפרש בר-פוקה רחב, עמוס אפשרויות וקומבינציות להרכבה עצמית, ומסביב אינספור פיתויים נוספים - חטיפים מסקרנים, בירות יפניות וסאקה, ממתקים אינסטגרמיים וכל דבר שראיתם שם ורציתם כאן, בקיצור.

"הרעיון גובש אצלי לפני שלוש שנים, ובשנה האחרונה התפניתי כל-כולי לעסוק רק בזה", סיפר באבו, אחת הצלעות במשולש הבעלים של "קיוטו" בהרצליה, לוואלה! NEWS, "כל התובנות שלי משני עשורים בסושי ובמטבח יפני הובילו אותי לכאן, עזרו לי לזהות צורך ולהביא סוג של בשורה".

הבשורה, על פיו, היא ריקוד צמוד, יד ביד של ויזואליה וקולינריה, "שהכול ייראה נקי, מדויק, אבל גם שישמור על הרמה הכי גבוהה. שיהיה טעים, אבל גם יפה ומאתגר, משהו חדש יחסית, מחוץ לקופסה".

וגם הקופסה עבדה פה בלי הפסקה. חודשיים של "מסדר לאריזות" הובילו לתוצאה רצויה, שהיא שילוב שקוף מאוד וקשיח מאוד, בתחום האפור שבין סטרילי ומפתה. "אם המוצר לא היה טוב, אנשים היו באים פעם אחת, אולי פעמיים, ולא חוזרים, אבל אנחנו נותנים להם משהו לעיניים, שהוא גם טעים, טרי וחדש".

מה למשל? רולים מיוחדים שמשלבים בטטה סגולה, וסשימי שנראה "כמו מרמלדה" מרוב טריות, ואננס ומנגו שנחתכים במקום לקוביות קטנות, ומרינדת סלמון עם משמש, ואותם קינוחים חורגי-תבניות, מעשה ידיה של קונדיטורית צרפתיה. "עשיתי פה דוקטורט שלם כדי שתהיה כאן חוויה", תיאר באבו, "אני פה כל היום מהבוקר עד הערב, מסדר שולחנות ומנקה ומדבר עם הלקוחות ומסביר להם. אני לא רוצה להיות 'עוד משוגע שפתח מקום'".

שבועות ספורים מאז הפתיחה, ו"אומאי" גולשת לשדרה בטבעיות. אנשים נכנסים להציץ, אחרים כבר הפכו ללקוחות קבועים שחוזרים מדי הפסקת צהריים. "ידעתי שזה יהיה שוס", מודה באבו, "אבל לא הפסקתי לעשות התאמות עד שהייתי מרוצה".

והנגיף? "הקורונה בכלל לא הייתה לי בראש. פשוט הבנתי שהעולם הולך לשם, למקום של לקחת משהו ולצאת, לשבת על ספסל או על דשא ולחלוק". אמרנו כבר, זאת לא הייתה יד אלוהים ולא מזל, רק "איך לא חשבו על זה קודם", ו"איזה כיף שהוא חשב על זה עכשיו".

אומאי (OOMAI), שדרות רוטשילד 37, תל אביב