דוניס: באנו רעבים, סיימנו מפוצצים (רק בואו לא נדבר על העראייס)

המנות כאן בגודל שמספיק לכל מסעדות תל אביב ביחד ורוב התפריט סביר. עכשיו נשאר רק לתקן כמה דברים קטנים

יש סצינה מחוץ לת"א. דוניס (צילום: גיל אבירם)

סצינת המסעדות מבעבעת מקומות חדשים, רבי יומרה קולינרית, כולם מגניבים וחשובים מאוד בעיני עצמם, חלקם גם ראויים באמת. ברור שמדור הביקורת מחויב לתהות על קנקנם, לטובת קוראיו. אבל למדור מחויבות נוספת, שקשורה בקצת פחות צלצולים ורוח.

לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי

יש סצינה מחוץ למרכזים האורבניים הגדולים ולמוקדי היומרה הקולינרית. תפקידו של מדור זה ללמוד וללמד על המתרחש גם במקומות האלה, שמקבלים לא מעט סועדים. אג'נדה זו הובילה אותנו השבוע למסעדת דוניס בגבעת שמואל, גם היא מהחדשות של עידן הפוסט-קורונה.

מתחם SIV (הערבה 1) בעיר התגלה בשעות הערב המוקדמות של אחד מערבי חמישי האחרונים כהומה מעבר לכל מה שיכולנו לדמיין. חצי פקק בכניסה, מאמץ-מה בחיפוש אחר חניה וגם מסעדות, בתי קפה, גלידריה, חנות אלכוהול ענקית ואפילו בר קוקטיילים - כולם מאוכלסים כמעט לגמרי, עם דומיננטיות לקהל דתי. על ז'אנר זה של עולם הבליינות אנחנו רגילים לשמוע קצת פחות, ותיכף הבנו שלא משנה איזו מן ארוחה זו תהיה, טוב ורלבנטי שהגענו.

כשסיגר ב-80 שקל הוא לא הבעיה

עוד קצת תעופה, וזאת תהיה מסעדה נהדרת

לכתבה המלאה
עממית, עניינית, סימפטית. דוניס (צילום: גיל אבירם)

דוניס מוגדרת כמסעדה יוונית-חלבית-דגים, ומן הסתם גם כשרה. את המטבח מוביל איתן פאר, שעבד קודם לכן בפיש בראשון לציון. התפריט נטול היומרה כולל מזטים וסלטים בסיסיים מחד, וקריצות למסעדנות עכשווית כמו סביצ'ה ועראייס דגים, וכמובן עיקריות דגים, ללא פירות ים.

ישבנו בחלל הפנימי, הקטן יחסית, שבו מטבח פתוח. איזור הישיבה בחוץ גדול בהרבה. נכון שערב חמישי לא מעיד על שאר השבוע, אבל שני החללים, שיכולים להכיל במשולב, בהערכה גסה, כמאה סועדים, היו מלאים כמעט לגמרי.

לא מסעדה מפונפנת עומדת על הפרק, את זה ידענו מראש אבל הבנו ביתר שאת כשהתיישבנו. דוניס מזכירה יותר, אם כבר, שיפודיה, רק על בסיס דגים. כך נראה התפריט הקצר והלא מתיימר, וכך מרגישה האווירה שם.

השירות קצר, ענייני, סימפטי אבל חף מגינונים ותחכום. רף הציפיות שלנו לא כיוון מראש גבוה. הדגה כאן מושתתת מראש על חקלאות ימית, הירקות לא על מגדלי בוטיק. זו מסעדה עממית. קיווינו לארוחת דגים נחמדה, ז'אנר שבמיטבו יכול להיות אחלה לגמרי.

החצר הקדמית של ת"א

עוד קצת מגבונים, ואפשר יהיה להתחזר פה באמת

לכתבה המלאה
הוגנות של ממש. דוניס (צילום: גיל אבירם)
בסטנדרטים אליהם אנחנו רגילים, מגיעים בתמחור כזה מזטים לא גדולים. כאן הגיעו צמד קערות גדולות ממש, שמייצגות נדיבות ושפע ניכרים

התחלנו עם שתי מנות מקטגוריה המכונה בתפריט "קדימה מתחילים": איקרה בלקנית (28 שקלים) וצזיקי של המשחות (26). בסטנדרטים אליהם אנחנו רגילים, מגיעים בתמחור כזה מזטים לא גדולים. כאן הגיעו צמד קערות גדולות ממש, שמייצגות נדיבות ושפע ניכרים. האיקרה עצמה לא הייתה מפסגת הז'אנר, גם לא מהאמצע שלו. היא התמקמה קצת מתחת לבינוני. הצזיקי הרגיש יותר טוב, הודות לתיבול בוטח ואיכויות גלם ראויות של היוגורט. הוא היה חביב.

המשכנו לסביצ'ה טרופי (58) על בסיס מוסר ים, עם אננס, יוגורט, עשבי תיבול, בצל סגול וצ'ילי. לא היו שם אנינות וגם לא עידון. אני גם לא ממש בטוח שהחיבור בין אננס ליוגורט בהקשרי דג נא יירשם כליהוק העשור במסעדנות המקומית וייזכר בפנתיאון, אבל איכשהו, אחרי שהנחנו בצד את האננס, התקבל מעין סביצ'ה ים תיכון סביר, עובר.

זה לא מה שאפשר לומר על מנת שוק בצלאל (54) - בעצם סלט ירקות עם פטה וקרוטונים. נכון שמדובר במעין שיפודיית דגים, לא במסעדת שף, אבל ירקות זה לא דבר שמתפשרים עליו. גבינת הפטה דווקא הייתה בסדר וכמוה גם התיבול, אבל הירקות קרנו עייפות מהסוג הקשה ולא עשו כבוד לאיש המקצוע שחתום עליהם.

המואזין התחיל, הרמנו לחיים

ביקור קסום באחת המסעדות הכי טובות בישראל

לכתבה המלאה
קמצנות איננה שם המשחק כאן. דוניס (צילום: גיל אבירם)
גם מסעדה צנועה שבצנועות, בסיסית שבבסיסיות, לא צריכה להגיש מנה כזאת

אי אפשר שלא להסתלבט קמעא על הקופירייטר שניסח מנה בתפריט בשם "וואלק עראיס של רחוב אגריפס" (59), וכנראה שאם היה עומד מאחוריה אוכל סביר, לא היינו נתקעים על השם. אבל וואלק, זו הייתה תחתיתה הקולינרית של הארוחה, בבחינת בירא עמיקתא רבתי.

מה שמוגדר בתפריט כתערובת דגים התגלה, די לתדהמתנו, כמיקס בקלה ומושט, שנראו טחונים, להבדיל מקצוצים, נטולי נוכחות תיבול ונטולי חיים, שיצרו אפקט קטסטרופלי למדי בחיך. כאן כבר לא מדובר היה במה שלא יעבור אנינים. גם מסעדה צנועה שבצנועות, בסיסית שבבסיסיות, לא צריכה להגיש אוכל כזה. צלוחית גדולה של טחינה וסלט עגבניות חרפרף הזכירו, שוב, שקמצנות איננה שם המשחק כאן אבל לא חילצו את המנה מהתהומות.

המשכנו לפילה מוסר בסלסת זיתים (108) שהתגלתה כמנה לא רעה בכלל. נתח דג גדול וטרי שנצרב כהלכה בפלנצ'ה, ומעליו היו זיתי קלמטה קצוצים בשמן זית, לצד קישוא צרוב ושעועית ירוקה. זו הייתה מנה טובה יותר מקודמותיה, כזו שגם לו הוגשה במסעדה מסטנדרט צנוע פחות, הייתה מרגישה לגיטימית והגיונית. ככזו, תימחורה שיקף הוגנות של ממש.

יופי של מקום

אולי המסעדה החדשה הטובה בתל אביב

לכתבה המלאה
אין סיבה שלא תהיה. דוניס (צילום: אתר רשמי, גיל אבירם)

באנו רעבים, לכאורה לא הזמנו המון, אבל איכשהו הגענו לשלב זה מפוצצים. ויתרנו על קינוח. השתהינו עוד קצת וניסינו לקשור אלו לאלו את קצותיה של הארוחה הזו.

קודם כל, כמו בשיפודייה, נדיבים כאן. שנית, זה מקום שכרגע לפחות ניכרים בו פערים משמעותיים בין המנות. ברגעים היותר טובים - מנת המוסר למשל - מרגישים מסעדת דגים ראויה, ואז מקדם התמחור משדר שפיות. שום תמחור לא מצדיק מנות כמו העראייס, אבל חוץ ממנו, איכות הדגים שדגמנו הייתה סבירה בסך הכול. איכות הירקות, לעומת זאת, קצת פחות.

שקלול הארוחה כולה מציב אותה איפשהו על רף הבינוני במסגרת חוקי הז'אנר. ייתכן שעם עבודה מסוימת, לא עצומה, על ייצוב המטבח וחומרי הגלם, תוכל להיות כאן מסעדה מהסוג הפשוט, הלא יומרני והנחמד. הפוטנציאל בהחלט קיים, עכשיו זמנו של מקצה השיפורים. אין שום סיבה שלא תהיה בבקעת אונו מסעדת דגים כשרה, צנועה וסימפטית.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully