היום הזה לא יכלול אף קלישאה ירושלמית, אני מזהיר את עצמי בזמן שאני מטפס (עם הרכבת) לבירה. לא יהיו כאן בדיחות תל-אביביות ולא עקיצות על טרנדים, שום דבר שמזכיר שמרנות ודת, ואף התרסה חילונית-קולינרית מגניבה בעיני עצמה.
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
זה מחזיק מעמד בזמן הנסיעה, בין היתר בגלל הארטקציה בשר ודם שהיא שרת תחבורה שאשכרה נוסעת בתחברוה ציבורית, אבל מתנפץ לרסיסים מיד עם היציאה המודרנית מהתחנה האולטרה-מודרנית. החפירות ועבודות התשתית, מסתבר, הן לא מונופול 03.
אני לוקח קצת אוויר, המום מכמה מיתוס הלחות אכן מתקיים הלכה למעשה, ומתחיל לסייר, ולאכול. ולאכול. ולאכול. אתם לא חיביים להספיק הכול ביום אחד, סביר שגם לא תצליחו, בטח אם יש לכם דברים אחרים על הפרק בעיר הזאת. אז בואו נסכם שאלה המלצות "גזור ושמור" שכאלה, שיהיו פה גם בפעם הבאה שתבואו.
במילים אחרות: קבלו 6 מקומות טעימים לאכול בהם בירושלים, ובתיאבון!
תחנה 1: מפגש השייח'
מוסד הפחמימות המשפחתי בשכונת תלפיות מובל על ידי שלושה אחים, גיס אחד ואבא שעדיין בא לעבוד. התוצאה היא מקום שאפשר לבוא אליו 24 שעות ביממה, שישה ימים בשבוע, ולמצוא בפנים משהו טעים, ובדרך כלל עדיין לוהט מהטאבון.
הימים של 1990 קצת השתנו, ושעות הפעילות הארוכות לא נחשבות ל"משוגעות" כמו בעבר, אבל הן עדיין די נדירות בירושלים, ומספקות נחמה לחוגגים שיוצאים מאולמות האירועים באזור, לחיילים ומג"בניקים שעוצרים באמצע פעילות, ולכל מי שהתעורר מוקדם, או הלך לישון מאוחר.
תמצאו פה פיצות וסלטים בהרכבה עצמית, סמבוסק לאפייה ביתית, עוגות וחלות, מאפי גבינה עצומים או נורמטיביים יותר, וגם חידוש מרענן בדמות אייס סחלב, שהוא כל מה ששמו אומר שהוא, ועוד קצת.
לפרטים נוספים
תחנה 2: לוצ'יאנה
המסעדה האיטלקית הוותיקה סוגרת יותר מתריסר שנים בממילא, ועוד חמש לפחות במיקומה הקודם. אצל חלק זה אומר דריכה במקום, אצלה זה אומר עבודה יומיומית על הדברים הקטנים (והמועטים) שעוד אפשר לשפר פה.
העיצוב מבפנים מוקפד, מושקע וחף משטאנצים. העיצוב שבחוץ, עם זאת, הוא כבר משהו שבשבילו באים במיוחד לירושלים. התפריט מבוסס אך לא מקובע, יש בו להיטים דוגמת רביולי סלק וקפלטי פורצ'יני, ומענה מצוין למי שרוצה לפתוח את היום עם ארוחת בוקר, או לסגור אותו עם קוקטיילים.
יקבלו פה יפה תיירי חוץ ותיירי פנים, דייטים של סלט ופיצה, חוגגים שהלכו ברגל מהכותל ואת כל מי שנופל בין הכיסאות של ההגדרות האלה. בינינו, העיקר שתבואו.
לפרטים נוספים
תחנה 3: ברלין
הבייבי החדש של אנשי לוצ'יאנה נולד צעדים ספורים בלבד ממנה, אבל כבר הצליח לטפח ולפתח קהל מושבע.
ובצדק. התפריט מהודק - חמישה המבורגרים וקריספי צ'יקן אחד - העיצוב מבריק והנוף אותו נוף. אם תרצו, משולש של קדושה.
הקציצה עצמה אחידה - 220 גרם של אסאדו עם מעט אנטריקוט, שעולה ל-210 שניות של צריבה ויורדת משם עסיסית ושחומה, מדיום-וול לנפש. יש גירסה אמריקנית (בצל מקורמל ורוטב ברביקיו), מקסיקנית (סלופי ג'ו חריף, טבעות בצל ואיולי סריראצ'ה), צרפתית (בריסקט בקר, איולי כמהין וריבת בצל) וגם ארגנטינאית (אסאדו כמובן וצ'ימצ'ורי עוד יותר כמובן), ובעיקר יש כאן שילוב מצוין של ירושלמיות בעיניים, וקליפורניה במצב הרוח.
לפרטים נוספים
תחנה 4: שרולה קצבים
מעדניית הבשר שנפתחה לפני חודשים ספורים שואבת השראה משיטת החיתוך וההגשה הצרפתית. זה אומר הרבה טעם והרבה אלגנטיות מסביב, וגם אפשרות מעולה של טעימת הבשר (על הפלנצ'ה) לפני הקנייה, במהלך שגם מנטרל חששות ואי-ודאות, וגם סוגר פינת רעב עוד לפני שמגיעים הביתה.
לפרטים נוספים
תחנה 5: סטיישן 9
המסעדה הוותיקה במתחם התחנה לא נבהלה מימי הפתיחה המורכבים שעטפו אותה לפני שמונה שנים. ככה זה כשהמוצר היה מבוסס, וכל מה שהיה צריך זה להנגיש אותו לקהל.
אז היא הייתה אחת האסייתיות הראשונות בבירה. היום היא לא צריכה הנגשה ולא היכרות, אלא עזרה עם התורים ורשימות ההמתנה. בימי חמישי בערב יש כאן די ג'יי שהופך את הכול לקצת יותר מסיבתי, ובשאר הזמן יש אוכל מצוין, לרבות באו בורגר שמתחמק מהגדרות גיאוגרפיות, טרטר מצוין של דג נא, אסאדו על עצם ברוטב הויסין וייטנאמי, ומנות נודלס ומרקים שמחברים הכול יחד.
לפרטים נוספים
תחנה 6: מיס בראון
עמית ראובינוף בת ה-26 למדה קונדיטוריה אצל אסטלה, המשיכה לעבודה מהבית, ועברה מהר מאוד למתחם התחנה הראשונה בירושלים, שם היא מתפעלת דוכן שמפתה את הסובבים עם תערובת ממזרית של ריח מתקתק ו-ויטרינה בלתי ניתנת להכנעה.
יש כאן שטרופוופל הולנדי הום-מייד עם קרמל בפנים כמובן, מיני-פנקייקס שמוכנים רק אחרי ההזמנה ומנת דגל בדמות טירמיסו בטעמים (נוטלה-בננה, למשל, אוראו, קוקוס או קפה). אתם יכולים לעמוד ולהתלבט או לעשות את הנכון וההגיוני ופשוט לקחת אחד מכל אחד.
לפרטים נוספים
הסיבוב הירושלמי הזה נסגר אמנם בביס המתוק של מיס בראון, אבל משהו מהאוויר ומהאווירה בכל זאת מושך אותי לעוד סיבוב במתחם התחנה.
השם הזה מזכיר את הפרויקט התל-אביבי המעט מקרטע, אבל זהו כנראה קו הדמיון היחידי בין הערים. יש כאן אנשים, יש רצון עז להפוך את המקום למפגש של אוכל ותרבות, ויש עשייה בלתי פוסקת, עד רמת היומיום, שמתעלמת מהרעש ומתגברת על המכשולים.
"אנשים לא תמיד ידעו להגיד למה הם באים לפה, אבל הם כן ירגישו", ניסה להסביר לי במשפט קטן-גדול יוסף קנדיאטי, חבר הנהלת המתחם. אפשר לנסות לקדוח פנימה ולתהות על מה בדיוק הוא מדבר. אפשר גם להניח לזה, להרים את הראש, להכניס קצת אוויר הרים צלול פנימה, ולחייך.