יש הרבה מאוד דברים (טובים) שאפשר להגיד על "סאן יאנג", ושלא כמנהג האינטרנטים, נאמר אותם ממש עוד רגע, אבל אם אתם צריכים ספוילר ושורה תחתונה, קחו אותה כעת - מי שאחראי שם על תקרת הזכוכית המכסה מלמעלה את אזור הבר צריך לקבל העלאה, או קוקטייל. רצוי העלאה שבאמצעותה יוכל לרכוש קוקטייל, אם יחפוץ בכך.
המסעדה האסייתית החדשה התמקמה בקומת המרתף של מלון INK (רחוב ברנר 14 בתל אביב), מהלך שמכריח את מבקריה להתגבר על הגיהנום התעבורתי שהוא בימים אלה נפת העיר הלבנה כולה, ולצעוד פנימה מותשים ומעט מאובקים. יכול להיות שזה טריק ממזרי ומתוכנן, כי הניגוד מותיר אותך פעור פה, ורעב.
בפנים מחכה בית מלון, ובקצה המדרגות ממתינים שולחנות המסעדה וכיסאות הבר, אבל אנחנו כאן כדי לדבר על מכונת הכתיבה הכי מצולמת בעיר. או מדויק יותר - מקשי מכונת כתיבה ענקיים שנתלו בדרמטיות על פסגת הקיר המרכזי, ומפתים אותך מיד לכתוב סיפור, או סטורי.
מישהו (סביר שזה המעצב ירון טל) חיפש כאן גרנד אנטרנס. מישהו מצא אותה. בניגוד לכל כך הרבה יומרות דומות בעבר, הפעם זה גם מוצדק, גם מקורי יחסית וגם עושה וואוו של ממש.
"סאן יאנג" (שנוציא מהסיסטם את העניין עם השם? יאללה. לא היה אדם ששמע שהייתי שם שלא גיחך קצת, ותהה מה ההתעקשות לפתוח מסעדה שמהרגע הראשון שלה צריכה להתחרות ב-SEO של אחד ממותגי הדו-גלגלי הנפוצים בישראל) מקבלת אותך יפה, כאמור, ומושיבה אותך יפה, על מה שהם לבטח כיסאות הבר הנוחים בארץ. התחרות לא קשה, אבל המדליה לגיטימית.
זה ממשיך משם לניהול תאורה מוקפד - חשוך איפה שהחושך משרת אותו ומואר היטב היכן שדרוש אור (נגיד, במנורות שולחן יפות וממוקדות שמסייעות להציץ בתפריט) - לשולחנות גבוהים שיכולים מעכשיו לצלם בהם ריאליטי-דייטינג, ולאווירה כללית מהודקת של "עוד מעט אולי תהיה כאן מסיבה, ואולי לא, אז תישאר ותבדוק לבד".
זה המון מילים שגנבתי מערוץ בית ועיצוב, אז בואו נדבר על האוכל. רוצים ספוילר נוסף? הוא יישר קו עם רוח הטקסט, ואף יצא מדי פעם מהקווים, בקטע טוב.
אז מה אוכלים כאן? התפריט של "סאן יאנג" מחלק את עצמו לשלושה, על פי גודלן היחסי של המנות, אבל לא רק.
החלק הקטן (שאינו באמת קטן) כולל סביצ'ה אינטיאס, למשל, סשימי, קוביות אורז קריספי שנושאות סוג של טרטר, וגם מה שמכונה כאן "סקוורס", אבל יכול להיות מכונה באותה מידה "המנה שכל שולחן יזמין, ובצדק" - טרטר טונה אדומה, אבוקדו וקצת צ'ילי ועשבים על מלבן קטן אך כיפי של קריספי רייס. ננסח את זה ככה - מדובר, בבירור, בשימוש הלגיטימי ביותר שראיתי לקרקר התפוח הזה, כולל קינוחים מפתים מארצות הברית.
האגף הבינוני רחב יותר, ובו להיטים כמו גיוזה עוף רכה-פריכה, טטאקי עגל, נאמס נהדרים, מעט סלטים ואנילוטי סרטנים - מעין ניוקי ממולאים, רכים אך נגיסים, חמאתיים וימיים בבת-אחת.
יש גם ארבע עיקריות "רציניות" יותר, דוגמת סלמון במיסו, עוף סצ'ואן, צלעת טלה וסינטה על העצם, וכן עמוד נפרד לסושי, ובו שמונה רולים (חיסכו התלבטות ולכו על ה"למון טוויסט"), טטאקי טונה, ניגירי וסשימי, חלקת קינוחים ראויה והתעסקות מבורכת בקוקטיילים (שזקוקה דווקא לקצת חיזוק, תרתי משמע).
רכה, פריכה, מפתה. הגיזוה של סאן יאנג
"כשאני הולך לאכול במסעדה אני לא מחפש ראשונה ועיקרית. זה קצת משעמם. במקום זה אני מחפש לשבת על הבר ולאכול 4-5 מנות קטנות ולטעום, לא עיקרית שתהרוג אותך אחר כך בלילה", הסביר השף אלעד פיניש את התהליך שהוביל לבניית התפריט, "אני רואה זוג על הבר ורוצה שהם יטעמו כמה דברים ויעופו על זה. אנשים נשארים כאן עד השעות המאוחרות, וזה מהמם בעיני - אוכל כיפי שמאפשר לך להתנסות, ואווירה היסטרית".
פיניש, שסיים לאחרונה קדנציה ארוכת-שנים ב"יפו תל אביב" של חיים כהן, קפץ ראש לעולם הקולינרי הזה בשמחה. "הגעתי מהמקום הכי לא קשור, הכי ים-תיכון וישראל, אבל למדתי בתקופת הקורונה להסתכל החוצה, על מטבחים שונים ועולמות שונים. קראתי, בישלתי בבית, עשיתי נסיונות, הרבה גוגל והרבה טלוויזיה והרבה ספרים, והבנתי שהאוכל שלי חייב לצאת מחוץ לחופי הים התיכון".
התוצאה היא, כהגדרתו הדי מדויקת, חיבור של שני העולמות ("כי מהים התיכון אני לא יכול לברוח"), ותפריט ששוכלל והודק עד לגירסתו הנוכחית. "שיחקתי בבית עם דברים, חלה שנשארה משבת ודג של שישי הפכו לברוסקטת טרטר שקיבלה יוזו, וכך הלאה", שיחזר תוך שהוא מכין את הקרקע לשינויים עתידיים, "התפריט יגדל, נכניס עוד אוכל ועוד טעמים ועוד עניין. זאת היצירה שלנו בסופו של דבר, וגם הטבחים שלי אוהבים את התתעסקות הזאת ואת האקשן ואת האש".
סאן יאנג, האחות הצעירה של FU סושי, KISU וחברות משפחה נוספות, מדברת מלונאית שוטפת ומשתדלת מאוד להראות את זה. זה מהלך מתבקש במיוחד בעיר שעדיין לא הצליחה לממש לחלוטין את הפוטנציאל הגדול של טעם וחווית משתמש שהוא תמצית מסעדות בתי המלון, והגיוני לחלוטין כשמסתכלים מסביב, על הרחוב והאבק והסביבה האורבנית כולה, ואז צועדים פנימה ללובי.
הסוויץ' הזה הפיל לא מעט ניסיונות דומים בעבר, שהסתפקו בעיצוב ובכניסה הראשונית, ושכחו את האוכל. פיניש וסאן יאנג רחוקים מהטעות הזאת, ועוד כמה שיופים קטנים יהפכו את הדיון הזה למגוחך ממש, אבל גם ככה מדובר בפתיחה מרשימה וטעימה. ותקרת הזכוכית? בכל זאת צריך איזה משהו שיזכיר לך איפה אתה נמצא כרגע, ויגרום לך לעצור לרגע את הביס, ולחייך.