עזרא בדרך: הנוסטלגיה מכה שנית

השבוע עברתי שוב במה שאני מכנה "רחוב עזרא". כי אין חובב אלכוהול, או תל אביבי שמכבד את עצמו, שלא מכיר את "בר ברבוניה" שפתח עזרא מרמלשטיין (ז"ל) בשנת 1992, ברחוב בן יהודה, ומצא את עצמו בדייט או שניים או שלושה, או בלילה ארוך של שתייה לצד עישון מסיבי, כזה שלא צריך אפילו לצאת החוצה בשבילו. יש משהו בברים של פעם, על אף אי הנוחות המשוועת שבהם (צפיפות, סיגריות ומלא מלא מלא גברים שתויים - לרוב זה לא היה נחמד) שגורמים לשבריר של געגוע לפעם. לא יודעת מה היה כל כך טוב פעם, כי היה די רע להיות בסוף שנות העשרים בתל אביב עם אופק חיים מטושטש. כנראה שאני בגיל הזה שנוטה להתרפק ולשכוח.

הפעם לא רק עברתי ליד "ברבוניה". ישבתי בו במוצאי שבת ספונטניים בדרך חזרה מהים. מדובר בבר שהייתי פוקדת כמעט תדיר לפני 15 שנה, אפילו קצת יותר, על בסיס שבועי כמעט, בימים שבהם בירה אחת הייתה מספיקה לי. מקסימום עם איזה צ'ייסר קטן בצד שהייתי שותה בשני שלוקים וברבוניות מטוגנות שאת הריח שלהן עם הלימון מעל אני תמיד מוכנה להסניף, או לעשות מממנו בושם אה לה "אושן" של קריימר מסיינפלד.

אין הרבה ברים וותיקים שעדיין מצליחים להושיב בסינרגיה את הדורות של אז עם הדור של היום. וגם אם הם עדיין עומדים על תילם, סביר להניח שההנהלה התחלפה או הקונספט השתנה. המנזר עוד קיים, העשן של "סילון" התחלף באוויר צח יותר אבל הבר עדיין שומר על האפלוליות התל-אביבית של תחילת שנות האלפיים, את היסודות החזקים כל כך של שישקו אף אחד לא יוכל לקלקל, ואי אפשר לסגור את הרשימה בלי "עמירם" מרחיב הלב שתמיד מזכיר לי את ימי שישי בצהריים הטובים והיפים של פעם.

ב-"ברבוניה" אמנם מוכרים יין אבל מרגיש לי מוזר לשתות יינות בברים עם ריח של ים. אז ערק אשכוליות זרם לשולחן ביחד עם ברבוניות מטוגנות שהזכירו לי איך לפני כמה שנים היה מחסור חמור בדגה, ובמשך חודשים ארוכים להשיג ברבוניות בישראל היה כמעט כמו להשיג נפט. בסוף שנות העשרים שלנו, היינו שלוש חברות שפקדו את הבר בין דייט לדייט, לעיתים היינו נעלמות אחת לשנייה במהלך הערב ומספרות למחרת על מה שקרה. תמיד היינו צמודות לבר, מסתכלות מי נכנס ומי יוצא, מחפשות כל הזמן אולי את זה שיציל אותנו לא ברור ממה, ובעיקר שומעות הערות על קיבולת השתייה שלנו. כמעט 15 שנה אחר כך, בקונסטלציה קצת אחרת, שלוש חברות, הפעם על שולחן צידי ולא על הבר עצמו, עם קיבולת אלכוהול טובה יותר, עם עיניים על השולחן, היינו מרוכזות רק בעצמנו, ולא הפסקנו לשתות.

אז עם כל הכבוד לקדמה, לקוקטיילים המושקעים ולברי יין מפונפנים שמנסים להביא את ניו יורק לעיר הגדולה, לשירותים עם הרקע המושלם לסלפי ולברמנים מסוקסים, אני מוצאת קסם אחת לכמה זמן בחזרה אל שולחנות העץ, להריח את הערק, לגעת בשאריות של צ'ייסר וויסקי בין הסדקים ולאכול מטוגן גם אם אנחנו כבר בגיל של התקפי הלב.

חוץ מערק אשכוליות ושלושה צ'ייסרים של ג'ין היה גם יין. בסופו של דבר הבנתי שאם אני צריכה לבחור משקה אחד לקחת אותו לאי בודד, זה יהיה יין. אני תקועה עם קריניאן בראש בחודשיים האחרונים וקצת משלימה את החסר ומבכה את התקופה שבזבזתי על מרלו. כתבתי כבר לא מזמן על קריניאן הפרא של רקנאטי, והנה אל שלל המלצותיי לזן הנפלא הזה אני מצרפת את הקריניאן של ויתקין, והקריניאן מג'סטיק של דלתון, שניהם בטווח מחירים ששווה להשקיע בו ולצאת קצת מספקטרום הסירה/ קברנה/מרלו הכה מוכר.