שעת צהריים מאוחרת על הטיילת של תל אביב. המים עדיין בשעון חורף בכל הקשור לטמפרטורה, אבל השמש העבירה מחוגים מזמן, מתעלמת לחלוטין מענני הגשם הבודדים שעדיין מתעקשים על לו"ז החלפת משמרות מסודר.
שני פועלים מזיעים בקצה המדרגה העליונה, זאת שמורידה ממך את החול של החיים ומצמידה לך את החול של הים (אם עשית החלטה נבונה ואתה פוסע בכיוון הנכון, כמובן). אין לי מושג מה בדיוק הם עושים שם, כנראה משהו שנשבר וצריך לתקן אם אני מנתח בשטחיות הכי אובייס שיש, אבל השיחה ביניהם מתחילה, ונגמרת, כמעט כמו כל שיחה בין שני פועלים מזיעים.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
"חבל שלא באנו משם", אומר אחד מהם בחוכמת הבדיעבד הישראלית של שיפוצניקים, מצביע על מסילה קטנה שהם בדיוק סיימו לחפור. הקולגה שלו מניח את כלי העבודה, ומרים מבט שעשוי בעינייים מסוימות להתפרש כמותש. "כמה זה כבר היה חוסך לנו, כמה?".
עשרות שנים עבדה עיריית תל אביב על ניתוק החוף מהטיילת. בנקודה שבה הם עובדים, הוצב בעבר הרחוק אפילו מעקה, כדי להפריד בין השימושים. רצועה אחת לרחצה, רצועה מקבילה להליכה. השיפוץ המיתולוגי של שלמה להט החליף את הברזל המחליד בקונסטרוקציית אדניות צמחים גבוהות וחוסמות הרבה יותר, ועטף את הכול במה שהוא לבטח האבנים הכי גרועות בהיסטוריה (להליכה) והכי מכוערות בהיסטוריה (לכל דבר בעצם).
חולדאי תיקן, אפשר לתת לו את זה, ופתח את הכול, מאפשר סוף סוף לבאים להשלים פעולה טבעית ולהמשיך ללכת עד שהרגליים נרטבות, והחיוך עולה. עם עצירה בגרקו, ברור.
קשה עד בלתי אפשרי לעקוב אחר מפעלותיו של צביקי עשת. הכותרות זורמות ממנו בלי הפסקה, משלבות אוכל ועסקים, הצלחות והצלחות קטנות יותר. אבל אחרי כל כך הרבה שנים של רעש עשייה, אפשר להגיד בוודאות שהעוגן אותר. גרקו היא הבית, וממנה ייצאו כל ההרפתקאות האפשריות.
האחרונה שבהן - שבועיים פלוס-מינוס מאז הפתיחה, הרבה יותר מזה בוודאי בראש של עשת עצמו - כורזת מהשלט הכחול-מיקונוס שלה "גריק פיצה", אבל הייתה יכולה להיקרא גם, בעברית שכזאת, פיצה יוונית.
איכשהו, זה עובד. פיצה גירוס של גריק פיצה
מדובר בפיצרייה שמוציאה תבניות בצק לוהטות ששאבו השראה מהמטבח היווני. כלומר, משהו שלא היה מקבל ויזה לאיטליה, ולא היה עובר במסלול הירוק למדינת האיים, אלא נתקע באמצע הדרך בין שתיהן. בהינתן שהאמצע הזה הוא כנראה קורפו, אפשר להגיד שזה מקום טוב מאוד להיתקע בו.
התפריט מתבסס על בצק מחמצת עבה יחסית (ואוורירי יחסית לעוביו) שנמתח לכדי מלבן ומקבל עליו תוספות שיוצרות יחד איתו, בפשטות, פיצה שהיא ככל הנראה הראשונה מסוגה. לא בארץ. בכלל.
יש כאן, בין היתר, פיצה מוסקה, פיצה סקורדליה, פיצת 12 האלים, פיצה ספנקופיטה, פיצה קוטופולו וגם פיצה גירוס. שתי המילים האחרונות עלולות ליצור אדוות זעם בקרב מעריצי פיצה, ואדוות זעם גדולות הרבה יותר בקרב פנאטי שווארמה, אז נשמור אותן לסוף.
מה שכן, אפשר להגיד כבר עכשיו ככה - כמו לא מעט רעיונות שנולדו באימפריה השמחה של עשת, גם הדבר הזה נשמע מופרע בהקשבה ראשונה, מתחיל להיות מובן כשמתיישבים לאכול, ומסיים ב"איך לא חשבו על זה קודם" כשהצלחת מתרוקנת.
וכמו אוכל הרחוב שהכי עושה לך את זה, גם על זה אתה טיפה מתבייש לדבר, ואז מאבד בושה, ומאבד רסן, ומאבד קשב, ורוצה, כרגיל, רק עוד מפיות.
הפורמט כאן פשוט - רבע, חצי או תבנית מלבנית שלמה, במחיר שמתחיל ב-26 שקלים לרבע "מריה", למשל (גירסת העגבניות-מוצרלה-קפילטורי-אורגנו) ומאמיר עד 128 שקלים למגש שלם של הפיצות הבשריות העמוסות. וכדי לספק קנה מידה של ווליו פור מאני, אומר שרבע מספיק בהחלט כדי לסגור ארוחה, בוודאי ביצירות המורכבות פה.
שנתחיל? פיצה מוסקה מחזיקה ראגו בקר ועגבניות, גבינות יווניות, חציל ואורגנו ועושה את זה תוך מאמץ ניכר מהבצק. היא כבדה מאוד (משקלית) וטעימה מאוד, כאילו אומרת לעצמה ולעולם שמוסקה תמיד הייתה צריכה גם פחמימה, כמו כולנו בעצם.
פיצה סקורדליה ופטריות (ממרח שום-שקדים, פטריות ובצל ירוק) היא אופציה טבעונית נהדרת גם למי שלא רוצה פיצה טבעונית, משלבת נהדר את הממרח היווני (שגם מגיע כאן כהברקה בתור דיפ פיצות כללי) לתוך העסק ומחזירה לפטריות את כל הפאסון שניטל מהם עם השקרים של פדרו פסקל.
פיצה 12 האלים (קרם פטה, גבינת מוצרלה, דבש, שומשום קלוי ופרג) היא המשך טבעי למאפה המוכר, ומשחק אידיאלי בין מלוח מאוד ומתוק מאוד. היא לא בדיוק פיצה, ברור, וזה כל כך לא משנה.
פיצה ספנקופיטה מעמיסה על הבצק תבשיל תרד ומנגולד, פטה, שמיר ובצל ירוק, למעין פשטידה פריכה, שחומה בתחתיתה וטרייה-חמצמצה בפסגתה. "קטרינה" (רוטב עגבניות, מוצרלה, עגבניות טריות, אנשובי) חוזרת לבסיס, ומוכיחה שבכל זאת יודעים כאן מה זה *פיצה*, עם רוטב מוצלח, שילוב משמח של פרוסות עגבניה ומליחות-אנשובי שהיא רוח ים וזכרונות מהאי ההוא שכבר שנים אתה אומר שתחזור אליו.
ועכשיו, לגירוס. משהו שהוא כל כך ערטילאי, כל כך מעורפל, עד שלא ברור אם הוא בתפריט באופן רשמי, או רק "הזמנת סוד" שכזאת. מדובר, כמובן, בגילופי העגל-כבש המוכרים של גרקו, עם רוטב עגבניות מלמטה ובצל מקורמל מלמעלה. קצת פטרוזיליה מחברת את המלבן לעולמות השווארמה, ואת השאר אתה עושה בעצמך, ברגע שאתה מבין שאין דרך אחרת להשתלט על כל הטוב הזה - מבט לצדדים, גלגול של התחתית על הטופינגז לכדי לאפה ישראלית-יוונית, ותהייה אם זה לא משהו שהיה צריך להיות סטנדרט כבר מזמן.
על קצה המדרגה המשופצת נחים אותם שני פועלים, מסופקים ממשימה שאפשר לשים עליה וי. מאחוריהם ניצבים במאונך שולחנות עץ גדולים שנצבעו הבוקר בלבן, ממתינים לייבוש, ממתינים לפיקניקים, ממתינים לפיצה.
הוויטרינה הצבעונית והארוכה כאן הוצבה בין הפיתויים המתוקים של הבייקרי מבית גרקו ובין מסעדת החוף המיושבת יותר שלה, אבל עומדת לחלוטין בפני עצמה. בעוד ימים אחדים יתחברו לכאן גם השליחים של וולט, אבל טוב תעשו אם תדלגו על אופציית התיווך הזאת, ופשוט תגיעו. משאית בינונית בגודלה יורדת מרחוב פרישמן עם נגלה נוספת של ריהוט חוף-טיילת. העיר מתכוננת, העיר פתוחה. את זה אף אחד לא יוכל לחסום כבר.
גריק פיצה (או הפיצה של גרקו) טיילת שלמה להט 17, תל אביב