הוויז מוביל אותי בבטחה לתוך גני תקווה, אבל אני בכל זאת מרגיש צורך לעצור פעם בכמה מאות מטרים בשוליים, כדי לוודא שאנחנו מתואמי ציפיות, משום שבקעת אונו בימים אלה (בשנים אלה, למעשה) היא משולש ברמודה מטורף בהיקפיו של התחלות בנייה, ואם אתקע סביר שאוכל להוציא מפה שיחה רק למתווך נדל"ן. חוקי המקום.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
אני לא נתקע, אבל עדיין מבולבל. יש כאן משהו שנקרא "שדרת התקוות", יפה ומטופחת אבל עדיין מאותגרת תחבירית. ממנה יוצאת, אם אני מבין נכון את הפיתול הלוגי-תעבורתי, "דרך התקווה", ואני קצת חושש להמשיך הלאה, ולגלות איך קראו לכיכר, לרחוב, לסימטה ולפרויקט שעוד מעט מקבל טופס 4.
בדצמבר 2021, בישר פרסום ראשון ב"אונו ניוז" כי חברי המועצה החליטו על הפיכתה לעיר. יו"ר האופוזיציה דאז הביע התנגדות, וניכר גם שההצבעה לא זכתה מאז לאישור רשמי מהאנשים עם החותמת, אבל השאיפה ברורה. עד אז, מדובר בעיקר בשטחים ירוקים שעדיין לא הפכו לאתר בנייה, ובהמון-המון מקומות חניה לתושבים שחוזרים הביתה מיום העבודה.
ומהשבוע שעבר, גם "דליקטסן". אדם רוקם לעצמו חלומות על עיר, אבל רותי ברודו היא הסטמפה.
הדליקטסן החדש הוא, להבנתי, סניף הקמעונאות ה-12 במספר של R2M, אם סופרים את מוקדי הבייקרי הקטנים יותר. אני כותב "להבנתי" ולא "לספירתי", נגיד, למרות שאני יושב עם נירית שקדי, סמנכ"לית הריטייל של הקבוצה, ולמרות ששנינו רתמנו כבר את כל האצבעות וגלגלי השיניים שלנו לחישוב, בעיקר כי בקרוב יהיה עוד אחד בשיכון דן, וגם שכונת אפקה צפויה להתחדש בצהוב הכה-מוכר, ורמת אפעל תבסס סופית את היציאה מהעיר ובגלל שכל זה נעשה במקביל ותוך כדי ועם חיוך של "אני לא מאמינה", אז בואו נגיד 12, ונסכם שזה פחות משנה כרגע.
מה שיותר משנה הוא שהשעה היא קצת אחרי 11:00 בבוקר, בבירור זמן הביניים הרגוע יחסית שבין תורי הקפה ומאפה של הבוקר ובין התנפלות הצהריים, ושממולנו יש הכול חוץ מרוגע. למעשה, בואו נקרא לילד בשמו - התנפלות. מנוהלת היטב אבל עדיין התנפלות, וכזו שמתחילה בתוך החלל עצמו, זולגת לרחבה הענקית שמחוצה לו - משמעותית הכי הרבה כיסאות שאי פעם הורשו להתייצב מחוץ למשהו של ברודו - ולא מסתיימת גם כשמישהי גוררת שני כיסאות לשמש ומצווה עליי "לשמור עליהם" עד שהיא חוזרת. אולי היא מכירה אותי, סביר יותר שזאת הגירסה הפרטית שלה לדרך התקווה.
רק עוף, ועשן גחלים. דליקטסן
"רצינו לצאת קצת מזרחה, ולהיכנס סוף סוף לבקעת אונו", הסבירה שקדי, "אנשים חושבים שהתגלגלנו לכאן, אבל למעשה זיהינו את הקהל הזה מזמן, דרך האתר שלנו, אחרי שבקורונה הגענו כמעט לכל הארץ, והבנו סופית שיש עוד משהו מחוץ לתל אביב".
המשהו הזה הוא "צים אורבן", מרכז מסחרי ענקי בלב השכונה החדשה של המועצה (או העיר שבדרך, אני לא רוצה לריב עם אף אחד), שהציע בשנה האחרונה 9,000 מ"ר של פיתויים לתושביה, לרבות חדר כושר וההמבורגר של ישראל אהרוני, אבל עכשיו יכול להישען סופית ולחייך. אם הוא ימצא כיסא כמובן.
"הביצה התל-אביבית קצת עלתה על גדותיה", מודה שקדי, "וכאן גילינו למשל שיש אנשים שבאמת מחפשים לעבוד אצלנו, בניגוד לאתגר כוח האדם המטורף שאנחנו מתמודדים איתו לאחרונה. הרבה זמן, אולי מעולם, לא קרה לי שנכנסו אליי אנשים בדלת ושאלו אם צריך עובדים. זה פתח לנו את העיניים, והוריד סופית את רמת הבהלה של היציאה מתל אביב".
סיבוב קצר בפנים מבליט מיד את המנגנון היעיל להפליא של הקבוצה, את כמות העובדים הלא פרופורציונלית שבאופן בלתי ישראלי בעליל באמת רוצים לעזור לך, ואת ההיררכיה המטושטשת לחלוטין בין בעלי התפקידים (שהובילה, למשל, את שקדי עצמה להעמיס תפוחי אדמה ושעועית עבור לקוח מבולבל, ולדלג ממנו ישירות למישהו שהיה צריך עזרה עם הגלידה).
הסיבוב הזה גם מסחרר אותך עם אפשרויותיו, דוחף לך מיתולוגיות ברודואיות ליד (ולפה) בלי שתרגיש בכלל, ובעיקר משדר כל הזמן שהגעת, ושאתה מסודר.
יש כאן מחלקת קונדיטוריה גדולה יחסית לסניפים אחרים, על כל עוגותיה ומאפיה והסנט הונורה המקורמלות שלה, יש אוכל מוכן בוויטרינה שאיכשהו מצליחה להיות גם עמוסה וגם מצוחצחת, יש קפה טוב (לרבות נייטרו חדש שנגמר באותו בוקר מהר מהמצופה) וכלי בית ופרחים, ויש, כרגיל בפתיחות חדשות של סניפים, גם דברים שהם "רק כאן".
הדברים האלו הם, קודם כל, תנור ג'וספר יפהפה שמוציא עוף רוטיסרי נהדר, כזה שלא נדרש ליותר מדי משחקים מקדימים ומקבל את טעמיו בעיקר מעשן הגחלים הלוהטות, למה שהוא כנראה כבר עכשיו אחד הטובים בתחומו.
יש גם קובה, לראשונה בקבוצה, ולקראת אחר הצהריים יוצאת גם "אלטליו", פיצת-תבנית רומאית יותר במאפייניה, וכך גם פוקאצ'ות ממולאות, דאבל-בייקד, שחוששי המצפון יכולים פשוט לקרוא להם "כריך" ולקוות שאף אחד לא שם לב לרמאות.
מחקר השוק המקדים שידע להצביע על אוכלוסיית ההורים הצעירים וילדי אחרי-המסגרות שלהם שואף להציע בנוסף "כל מיני דברים מיוחדים מהקונדיטוריה, שמתאימים יותר לקהל", אבל אפשר לשער בקלות שכל אחד וכל גיל ימצא כאן משהו, או שפשוט יעמוד מול דוכן הגלידה המקומבקת, שעשתה קדנציה יפה בזמנו בצפון הישן של תל אביב, וחזרה כעת בכוחות מחודשים, ועם אותו מרקם טרי-רך-פלילי.
"היה חשוב לנו להכניס לפה גם דברים אחרים, ייחודיים", הסבירה שקדי, "ובכלל ללכת על הסניף הזה בצורה קצת אחרת. מבחינתנו, כל מקום עומד בפני עצמו, ואנחנו מאוד רוצים לספר סיפור שונה עם כל פתיחה".
אנחנו משוחחים יום לאחר ההשקה הרשמית, ומנהלי הקבוצה מסתובבים פה עדיין עם חיוך שמסרב להתרשם מההיענות. חלקם רוצים לראות "איך יהיה פה בשישי", אחרים מבקשים "לחכות חודשיים", ושקדי עצמה מודה שכל פתיחת דלתות "מתחילה דווקא בחוסר ביטחון שלנו, בטח מחוץ לתל אביב, שם אנחנו לא בטוח מותג, ואנשים מכירים בעיקר את רותי עצמה".
אני מקשיב, אבל ספקן, ובזמן שאני מנסה לאזן את הקונפליקט, הרחבה מדברת במקומם. פרלמנטים של דיירי ממגדלי הים התיכון הסמוכים מוקמים וחופשות לידה משתדרגות, הברזות שובבות מהתיכון מקבלות צידוק וחיוכים קטנים מתחילים להתהוות. חיוכים של חיים, חיוכים של עיר.
דליקטסן, ההדרים 7, מתחם צים אורבן, גני תקווה. כרגע ראשון-שישי, בקרוב גם בשבת