מתחת לאף: סופשבוע בדרום תל-אביב

זה קורה לפעמים, בעיקר בתקופה האחרונה. אני מחפשת מקומות מעניינים לציין בהם אירועים מיוחדים (במקרה זה, חגיגות טרום יום-הולדת), ותוהה ביני לבין עצמי לאן כבר אפשר לצאת? אכלתי כמעט בכל מסעדות השף של תל אביב, שתיתי בכל בר אפשרי. מה יכול לרגש אותי שבועיים לפני יום הולדתי, כשאני בסטטוס חדש וכל החיים לפני?

רגע לפני שהתייאשתי, התייעצתי עם חבר ששאל מיד: 'תגידי, בג'ורג' וג'ון כבר היית?' למרות הזכייה של שף תומר טל בתחרות 50 Best של סן פלגרינו, בה דורגה המסעדה במקום השישי בין המסעדות הטובות ביותר במזרח התיכון והוכתרה כמסעדה הטובה בישראל, נאלצתי להודות שעדיין לא.

וכך, מה שהתחיל כרעיון לארוחה חגיגית, הפך להיות הסטייקיישן השנתי. תל אביב היא ללא ספק העיר היפה בעולם. תמיד נתלונן עליה, אבל בסופו של דבר גם בפריז חופרים וגם בלונדון שיפצו עד לא מזמן. ולפעמים יומיים של חופשה בעיר המגורים שלך, משולה לארבעה ימים של חופשה בחו"ל, בלי לבזבז יום וחצי על טרמינלים, עיכובים וטיסות. בסטייקיישנים הקבועים שלי אני בדרך כלל שוהה במקומות שמוכרים לי, כאלה שאני יכולה לשבת בהם גם על הבר לבד. הפעם החלטתי שאני זזה דרומה. היה זה וויקאנד בחו"ל מתחת לאף, ותכף תבינו עד כמה.

ג'ורג' וג'ון היא מסעדת הבית של מלון דריסקו, שממוקמת במושבה האמריקאית גרמנית. המסעדה שוכנת בקומת הקרקע של המלון - בניין לשימור מחמיר שנבנה בשנת 1866 על ידי האחים ג'ורג' וג'ון דריסקו ומשם השם. נכון שזו מושבה גרמנית, אבל חללי הפנים והחוץ של המלון, נראו לי כמו בניין פריזאי קלאסי, בלי שהייתי צריכה לעבור את הבידוק המעצבן בשארל דה גול. למי שעוד לא הסתובב בשכונה הזו, מעין מובלעת בין שדרות ירושלים ומתחם נגה, חמש דקות מעלמה ביץ' מנטה ריי והסביבה, אני ממש ממליצה לא להתמהמה.

הטיסה מהצפון הישן יצאה בזמן, והגעתי בשבת בצהריים, לבדי, לצ'ק אין מוקדם ולבילוי של אחר הצהריים בלאונג' היין של המלון. "גוד אפטר נון" קיבל את פניי השומר בכניסה. זרמתי עם האנגלית והמשכתי לזרום איתה לאורך כל סוף השבוע, כך מי שפגש אותי שם ומגלה רק עכשיו שאני ישראלית - סליחה.

אחר כך עליתי לרוף-טופ עם כוס יין, לא האמנתי שתל אביב יכולה להראות כל כך יפה מלמעלה, באור יום. בחדר הגן המפנק גיליתי מיני בר, שלצד בקבוק יין, כלל גם וויסקי, טקילה וקוניאק. אז עשיתי עם עצמי גם צ'ייסר קוניאק. מזל טוב מוקדם, לחיי האהבה שבדרך.

לארוחת הערב הצטרפה אליי חברה טובה. ביקשנו לשבת על הבר והתחלנו עם קוקטייל הבית - דריסקו. יש לי קטע כזה שאני תמיד אוהבת לנסות את קוקטייל הבית ראשון כדי "להרגיש את המקום", מתוך מחשבה שמישהו יודע מה הוא מכין במשקאות הבית שהוא שם בפרונט. בהמשך, למרות ששיחקתי אותה תיירת, הזמנו יינות ישראליים למהדרין: רוסאן מושלם של פלדשטיין, ורוזה של יקב פלם הנהדרים, אי אפשר לפשל עם שני היינות האלה שמחזירים את האמון בכל הטוב שיש למדינה הזו להציע.

אגב, תפריט היינות במסעדה מורכב מיינות יוקרתיים קלאסיים, יינות בוטיק מעניינים וקטגוריית פרימיום ישראלית. בגדול, גם אם אתם לא מבינים גדולים ביין תקבלו הכוונה מדויקת. חלק מהיינות אפשר להשיג גם בכוסות.

לפתיחה הזמנו את מנת לחמי הבית לספיגת האלכוהול. הברמן התעקש שהיא כל כך טעימה וזה עלול לשבש לנו את התיאבון להמשך. אחרי שהודעתי לו שהגעתי לגיל שלא אכפת לי מה יחשבו עליי אם אסיים את כל הבייגל הירושלמי המושלם ולחם המחמצת של חגי שהוגש עם המטבלים, הרגשנו חופשיות מספיק לעבור למנות האמיתיות.

השף תומר טל אינו זקוק למחמאות גם ממני. הוא זכה לפני כמה שנים בתואר השף המבטיח של מגזין גומיו, רשם שנה לפני כן זכייה מכובדת נוספת בעשירייה הראשונה וכאמור, הוכתר לאחרונה כשף של המסעדה הטובה בישראל. ובכל זאת, כשהאוכל מוגש כמו יצירות אמנות על צלחת, אפשר להבין שלא רק כשרון יש שם, אלא גם המון לב.

זה זמן שהייתי סקרנית לבדוק גם את ארוחת הבוקר של ג'ורג' וג'ון שמוגשת לאורחי המלון (לא כשר תודה לאל!) שמבקשים אבל לא רק להם. לא הייתי מוכנה לכך שיקבלו אותי ב-"גוד מורנינג וואט איז יור רום נאמבר". הייתי לפני הקפה אז עניתי באנגלית "גרדן 5, ת'נקיו ורי מאצ'" והסברתי באנגלית איך אני בדיוק שותה את האמריקנו שלי, למרות שהיה לי ברור שכל הנוגעים בדבר מדברים עברית. אם אתם במקרה מגיעים לבראנץ' חגיגי תעשו טובה לעצמכם ותזמינו גוואקמולי ובנדיקט סינטה ותראו כוכבים.

השכונה הנפלאה הזו מספקת המון אטרקציות למי שרוצה לעשות חופשה קצרה של 24 שעות, עם אוכל משובח וים אלכוהול. כך שאחרי הצ'ק אאוט ממש לא צריך לחזור הביתה למציאות ולשטויות של הממשלה הזאת. לא רחוק משם נמצאת 'פר דרייר' עם מבחר יינות מושלם, העדפה אישית שלי (כי אכלתי ממש הרבה בבוקר) היא דווקא יין ב-'דלי אלהמברה' הצופה אל הניסיונות המגוחכים של הרכבת הקלה לתפעל את עצמה.

באופן מפתיע, דרום תל אביב בואכה יפו הוא האזור היותר "שקט" שכבר נהרס ונבנה מחדש (ע"ע פארק המסילה) ואפשר למצוא בו שקט אירופאי לפחות ליממה אחת. זה יקרה רק אם תשימו כמוני את הציניות בצד, ואת הלחות של אמצע יולי ואת הצפירות של המכוניות כשתעמדו, לאחר חלום הדריסקו שלכם, בתחנה של קו 25 בדרך חזרה למציאות.