שברה את הרשת, שברה את הטלוויזיה: כך מכינים את החביתה הכי טובה בעולם

כמו כל דבר בחיים בעצם, גם במתכוני הטיקטוק היה קצת חובה לזלזל על ההתחלה. זאת הייתה הרתיעה מהפורמט כמובן, אבל גם הזיעה הקרה מהמילניאליזם (ומדורות שאת אותיותיהם אנחנו כבר ממש מפחדים לשרבט) ובעיקר תחושת ההתנשאות בילט-אין של עורכי אוכל הצופים במישהו אחר מנסה לעשות, ודי מצליח, את המשהו שלהם, אבל יותר מהיר, יותר חמוד ויותר ויראלי.

בבוקר זאת הייתה המסעדה הכי עצובה בארה"ב. זה מה שקרה אחרי הסרטון הזה | בדקנו, זה עובד: כך תכינו בבית פסטה צ'יפס | 40,000,000 צופים ממש לא טועים: הברוקולי(!) ששבר את הרשת

כמו הרבה דברים בחיים בעצם, השלבים הבאים היו התקרבות מהוססת, הכרה, הכלה והתמכרות הנעה על סקאלה שבין "די, נו" ועד כל מה שנאכל בשבועות הבאים בוודאות זה גלידת קוטג', פסטה פטה, פרוט רול אפס או את תפוחי האדמה הכי טובים בעולם. וכך, ללא טיפת זלזול או התנשאות, ועם הרבה הערכה, קבלו את הלהיט הבא - חביתה, אבל מהסוג ששובר את הטלוויזיה.

שבועות ארוכים לאחר סיום עונתה השנייה, הותירה אחריה "הדב" (The Bear) בעיקר זכרונות טובים על בינג' מושלם, חששות מרירים על סיפור האהבה הכי מרגש שאולי לא יקרה בסוף, ובעיקר סצינת חביתה אחת מושלמת.

השביתה שעצרה את הוליווד איפשרה לשקוע במחבת הזאת פעם אחר פעם, וגם הכותרות על חידוש מוצדק של הסדרה לעונה שלישית לא הזיזו לנו את העיניים (וגם לא לשאר העולם, לאור כמות הגירסאות ונסיונות השחזור).

כי בסדרה שעוסקת עמוקות כל כך ופרועות כל כך בעולם האוכל והמסעדנות, לא באמת רואים הרבה בישולים, ולכן הזיקוק הזה היה בוהק, ומרהיב. מופת של ASMR ששולח אותך, במיוחד בימים האלה, לכיריים בדחיפות, בניסיון אמיץ לשחזר את הפרנץ' אומלט הזה, עם הגבינה והצ'יפס. כן, צ'יפס.

הכול התחיל בכאוס הרגיל של ההכנות לפתיחת המסעדה, כשסידני מבחינה ש"שוגר" ההריונית מתקשה לעבוד, ושואלת אותה אם היא יכולה להכין לה משהו לאכול. "אומלט אולי?", היא מבקשת, ומזניקה את הטירוף.

סידני מתחילה משלוש ביצים, *מסננת* אותן לתוך הקערה, עוברת לכיריים עם כמות יפה (מאוד) של חמאה על מחבת, שופכת את הביצים פנימה, מעצבת אותן בטכניקה מסקרנת ומזלפת במרכזן שביל עבה וארוך של גבינה (בורסאן, טוענים הוגלשים והעוקבים).

היא מגלגלת את העסק לפורמט אומלט קלאסי (עם עוד חמאה כמובן, על המחבת וגם במריחה נוספת כשהוא כבר עבר לצלחת), מפזרת עירית קצוצה מלמעלה וחותמת בסנסציה שהיא פירורי צ'יפס פריכים מלמעלה.

הפלא הזה הוגש לשוגר לצד עירבוב סחוט של תפוזים וסלק, וגרר אנחות עונג מצדה, ומצד כל מי שצפה בו בערך. הביצים במרקם מדויק, נוזליות מעט ולא יותר מזה בלב האומלט, החמאה והגבינה מוגזמות בקטע טוב ומעט אקסטטי, והסיומת הצ'יפסית - מעין הומאז' לפריטטות הספרדיות שמוגשות לעתים עם תפוחי אדמה מטוגנים - סגרה את מעגל הטירוף לחלוטין.

בעיקר, עם זאת, הייתה כאן הצצה להכנת אוכל של ממש, ונגיעה במיתולוגיה התעשייתית שהיא "בוא תכין לי חביתה ונראה אם אתה באמת יודע לבשל". התוצאה היא, כמובן, אומלט מפואר שקל להכין בבית. אתם רק צריכים לא להתעצל לסנן את הביצים, לא להתאפק עם כמויות הגבינה-חמאה (ולהקפיד על אש בינונית ולא גבוהה), ולעבוד מעט על טכניקת גלגול החביתה על המחבת.

אחר כך, מן הסתם, צ'יפס, והרבה ממנו. רצוי מתובל, אבל אנחנו מרגישים שכבר איבדנו אתכם ממילא בדרך למטבח.