שעת בוקר סבירה לחלוטין, חופש סוכות, וישראל כולה עדיין עוסקת ברובה בדברים שאינם כוללים מלחמות - איפה אוכלים, איפה שותים, איפה מבלים. חיים שהיו כאן, וימים ספורים לאחר מכן נעצרו.
חודשיים אחרי, החיים האלה עדיין לא שבו לחלוטין לסדרם. הנסיבות ברורות, הזמן דרוש. הזמן גם יעשה את שלו. אבל אז - אמצע שבוע של חופשת מסגרות מי יודע כמה (וכזאת שגררה מההורים תלונות מדהימות בחוסר הרלבנטיות שלהן כרגע על למה שוב אין בית ספר) - הכול היה *לפני*.
וכך, יכולת לעמוד במרכז תל אביב, לאסוף בעין אחת מספיק אימג'ים של בני נוער מחופשים ובעין שנייה מספיק אימג'ים של כוסות באבל טי משוקשקות, ולדמיין. איך אמור להיות כאן, איך יכול להיות כאן, איך כמעט היה כאן.
לדמיין ולקוות את תל אביב מתערבבת בטוקיו, את פתח תקווה קורצת לסיאול, את רמת גן מדברת באותה שפה של טאיפיי. כן, תל אביב ופתח תקווה ורמת גן - ביעבוע גלובלי שמשקשק גם לוקאלי. למה לא, בעצם?
Tlab של ויסוצקי הוקם לפני כשנתיים כגירסה מודרנית לבית התה הוותיק של החברה ברחוב החשמונאים בתל אביב. זכורים אז דיבורים על קהל היעד, ובעיקר סימני שאלה רבים, שלא לומר סימני קריאה וביטול, על האפשרות שאותו קהל יעד - מבוגרים, אם נלך להגדרות גורפות ומעט גסות - ישתנה אי פעם.
פאסט-פורוורד שנתיים קדימה, וכל התהיות האלה נענות באופן מהמם. צעירים וצעירות, ילדים וילדות, וגם אותם טינאייג'רס חמקניים, אלו שהם הגביע הקדוש של כל תעשיית שיווק ופרסום ומכירות באשר היא. כולם כאן, כולם בתה.
האמת צריכה להיאמר, ולהיכתב - גם טובי המקימים של המקום, האופטימיים שחזו מה יכול לצאת ממנו, לא ידעו שיהיה עד כדי כך. הם לא יכלו לחשוב על ההיקף, ובטח לא לשרטט במדויק את גלי הטרנדולוגיה ששוטפים אותנו ממזרח, את כוחו של הטיקטוק, ואת הבועיות הקטנות שעולות במהירות דרך הקש, ומתפוצצות בדיוק ברגע הנכון בפה, בראש, בלב וברחובות.
התפריט מנסה לא להשתולל ולהשתולל בו-זמנית. רביעיית "בובה מילק טי" מציעה קומבינציות שונות של תה עם חלב ופניני טפיוקה בכוס גדולה של חצי ליטר (29 שקלים) שהיא משקה וגם קינוח. הרמה וגם חיבוק.
"טייגר בובה" משלב, למשל, ארל גריי, חלב, קרמל וקצפת. "ברי בובה" הולכת על אסאי ואוכמניות כבסיס. "תה חלב ותותים" מכניס פנימה תותי שדה כמובן ויש שורש טארו סגלגל ואת הלהיט שמעולם לא חשבו שיהיה להיט - תה מאצ'ה ירקרק, חלבי, מתוק-מריר.
שנים שהיה מצחיק לחשוב על הטמעתו בבלוטות הטעם המקומיות, וכעת הוא המשקה השלישי הכי נמכר כאן. "הטיקטוק פתח לחלוטין את העולם הזה של הבאבל טי, ופתאום מגיעות לפה ילדות ומזמינות מאצ'ה. בשבילי זאת הייתה הפתעה", מודה סיגל אריאלי, מנהלת ומייסדת והוגה, "אבל הדורות האלה חושבים אחרת לגמרי מאיתנו, ומושפעים כמובן מעולמות רחבים הרבה יותר".
מלבד הקרמיות הבועתית, הרכיבו ומרכיבים כאן משקאות עונתיים שלרובם אפשר להוסיף את הפנינים - מטפיוקה נייטרלית יחסית ועד טעמי פירות (באבלס אבטיח קיצי, למשל, ג'לי אלוורה, או קוקוס ואננס) שהופכים את העסק למעניין אף יותר.
הקהלים מגיבים בהתאם, כל אחד וענייניו, כל אחד וטירופיו. סקציה שלמה מוקדשת לאייס-תה בעל אפס קלוריות (22 שקלים לכוס 700 מ"ל) - עם אפרסק ולימון, ורד בר והיביסקוס או יסמין ולואיזה. אגף אחר חולט תרכובות מצוינות ומסקרנות. אפסרק-מרווה-לימון, למשל, ג'ינג'ר ודבש עם תה ירוק, או היביסקוס-לבנדר-דבש. התוצאה, לגימה אחר לגימה, מגלה עולם שלם של אפשרויות, עם מתיקות קלילה מאוד, והרבה מאוד בוסט שאינו מלאכותי.
ירידת הטמפרטורות היחסית, מטבעה, הוסיפה לכל זה עוד זווית חו"לית. עשרות חליטות מוצעות כאן בשגרה, ומה שמכונה כאן חורף הביא עמו, בין היתר, תה סנגריה עם קינמון ותפוחים, צ'אי שקדים שעושה שימוש גם בפולי קקאו, "תה שחור כריסמס" לעם שמפנטז על שווקי חג המולד שם וגם חליטת פודינג תפוחים ופאדג' חם קרמלית-שמנתית.
"גדל סביבנו דור שלם, לא רק הצעירים, שמתחיל להחליף את הקפה של הבוקר במאצ'ה, ואת האספרסו בחליטות", מסבירה אריאלי תוך שהיא מדגימה באמצעות בתה את תחומי העניין, וכיצד היא נשארת בלופ, "זה מתחזק, ובמגמת עלייה, ואם פעם החברים שלי בהונג קונג חשפו אותי לעולם אקזוטי ובלתי מוכר, היום אני יודעת שחלק מהעולם הזה הגיע גם לפה".
החגיגה השמחה של Tlab עתירת צבעים ומלאת טעמים, וקורצת בחודשים האחרונים גם לעולמות המיקסולוגיה האלכוהוליים יותר. יש כבר ג'ין שמחייך מהמדף העליון בתצוגה (עם היביסקוס, איך לא), ותמציות מקצועיות משווקות כבר לברים ולמסעדות ולבתים ששותים, מבליטות נקודות חוזק של "ארבעת הלבנים" (וודקה, רום, ג'ין וטקילה) ומציעות עוד קצת טעם, בחיים שכל כך זקוקים לזה.
החגיגה הזאת מסתדרת מצוין גם עם פסטיבל אייקון הסמוך, על משתתפיו המחופשים עד כדי וואוו. שערים פתוחים ודלתות מחייכות, והזרימה בין שני המוקדים מתעלמת לחלוטין מהיומיום התל-אביבי, מבאי המשרדים השגרתיים ומרגעים סתמיים. למה לכלות את הזמן על כאלה הרי?
תור קטן מצטבר בזמן שהברמנית המיומנת מקציפה ומשקשקת את עצמה, ואת צופיה, לדעת. אריאלי מצלמת, והראש נודד לשווקי הלילה של המזרח הרחוק, ולשנים שבהם המחזות הללו היו בבחינת פולקלור נדיר ורחוק. עכשיו הם קרובים, ממש כאן. השוק, התה וגם האנשים. עולם קטן, עולם גדול, עולם של בועות.
Tlab, החשמונאים 103, תל אביב