שום דבר לא בוער ללואי חלבי. האש הנמוכה - איך אפשר אחרת - מבעבעת את רוטב היוגורט באיטיות, והקצב מזכיר מאמא חכמה מסרדיניה, זאת שפעם בכמה שנים חוזרים אליה כדי ללמוד מחדש את הסוד לחיים הארוכים והיפים. חוזרים ושוכחים. כל השאר, היד והעיניים והחיוך, הכנסת האורחים והדאגה איך היה לך, מקפיץ באופן טבעי לראש מאמא דרוזית מירכא. המאמא שלו.
כל אחד אחר היה מזמן מתנפל על העיר, מנצל מומנטום וממנף את אודישן השישברק הקסום שהקפיץ אותו מ"משחקי השף" לתוך בלוטות הטעם של צופים שכבר סיימו ארוחת ערב, ופתאום זקוקים נואשות לעוד אחת, בדיוק כזאת. כל אחד אחר - והיו הרבה כאלה - היה הופך ריאליטי למציאות. אבל ללואי חלבי לא בוער שום דבר.
לא בוער, לא בער. פלא שעכשיו הגיע זמן האש?
AB-CD היא מה שקורה כשרחוב דיזנגוף סוגר את הלילה חצי שעה מאוחר מדי, עם שני צ'ייסרים יותר מדי, ואז מתעורר בבוקר ונאלץ להגשים את כל זה. דברים כאלה, אתה יודע מניסיון, לא עובדים.
זה לא אמור לעבוד נדל"נית (המקום חולש על שני חללים, סמוכים אחד לשני אבל שונים ומופרדים, מחוברים רק באמצעות רצון טוב והרבה מאוד עבודת רגליים של המלצריות).
זה לא אמור לעבוד קונספטואלית (קוקטיילים מושקעים שיודעים לצטט מקורות לונדוניים עם אוכל דרוזי שעושה שימוש בטכניקות מערביות).
זה לא אמור לעבוד דמוגרפית (אמצע רחוב הסטודנטים התל-אביבי, על ה-Dive Bars המאוד ידועים שלו, עם ספסלי העץ המוכתמים שלהם והתפריטים המוכתמים גם כן).
זה לא אמור לעבוד צייטגייסטית (מוזיקה אלקטרונית ערבית בווליום שאינו מסיבתי אך בהחלט ניכר).
זה לא אמור לעבוד. וזה כל כך עובד.
זה עובד כי חלבי משתף פעולה עם קבוצת מסעדנים ותיקה ויציבה שמכירה מצוין את העיר, ועוד יותר מצוין את הרחוב, וזה עובד כי חלבי עצמו ויתר על כל קיצורי הדרך הידועים, והתמסר לאמנות.
"הגעתי לתל אביב לפני יותר משמונה שנים עם חלומות כמו שהיו לכולם, על מקום מיוחד משלי", סיפר, "אבל לפני ההגשמה, ידעתי שאני חייב ללמוד את כל הדברים שחסרים לי בדרך למקום הזה - טכניקות ועבודת מטבח למשל, אבל גם מה זה מסעדה בכלל, ומה זה מסעדנות. וגם מה זה תל אביב". כמה צניעות, אלוהים. כמה שפיות.
הוא גדל במשפחה גדולה שעודדה עבודה ויזמות. "לכולם אצלנו יש עסק משלהם, ואף פעם לא הייתי שכיר. כשרציתי להתחיל לעבוד בכפר, פשוט קניתי טאבון והתחלתי לעשות אוכל. באתי לפה והכול השתנה לי", שיחזר אבל בלי המרירות או החרטות הידועות. להיפך. "הבנתי כמה דברים יש לי ללמוד וזה עשה לי רק טוב - נשמתי, התאווררתי, הכרתי דגים נאים והכרתי אנשים. רק אחר כך הצלחתי לחבר אותם לעולם שלי וליצור ביחד משהו כיפי".
והכיף הזה הוא AB-CD, להיט של אוכל ושמחת חיים כבר מהיום הראשון שלו, ומעודד בעירה משגעת ברחוב שמשתמש בשיגעון כמנטרה, ובתקופה שבה כולנו זקוקים להסתכל מסביב ולדעת שזה בסדר.
מדובר בבלגן, אבל מהסוג שמסתדר בראש כשהצלחות מתחילות להגיע. סלסלת לחם מחמצת עם קרם חציל, לאבנה וקרם עגבניות (28 שקלים), פטאייר זעתר שמנמן וחמים עם כדורי לאבנה ויוגורט עזים (36 שקלים) וצלחת חריפים (28 שקלים) יפתחו, יסמנו, יסלילו.
אחריהן, יש קובה סורית מטוגנת, ממולאת בעוף וצנוברים (42 שקלים), עלי גפן ממולאים בשר עם עגבניות, קציפת לאבנה ודיבס רימונים (56 שקלים), וגם ג'יבנה מעושנת עם מרווה, דואה ותערובת דבש (44 שקלים) - עבה, גדולה, ומוציאה ממך מהר מאוד את ה"זה יותר מדי, אני לא אסיים אותה". המשפט הזה *אינו* מגובה בהוכחות אמפיריות או תיאולוגיות.
הסיפור ממשיך עם שתי גירסאות של מלפוף - צמחוני ממולא בתבשיל אורז (48 שקלים) ובשרי שמכניס פנימה תבשיל כבש (56 שקלים) - שהרי למה להסתפק באחת, צולל מחדש לרחובות ירכא עם סלט טאבולה פיקנטי (54 שקלים) וקובה נייה על פיתה דרוזית דקה (58 שקלים), ואז מדרים שוב לתל אביב ולאותם דגים נאים. נאים מאוד - סשימי עם קרם שורש סלרי ותערובת פיצוחים (54 שקלים) וברוסקטת בריוש שעליה טרטר דג, איולי פיסטוק, עשבים וגספצ'יו עגבניות (48 שקלים). כמה כיף שלואי נכנס לבית הספר הזה.
מנות הדגל שלו, שעיקרן ים תיכון ואמא, עושות את המוב הזה של מקומות זכורים מאוד, וגורמות לך להזמין (הרבה) יותר ממה שתיכננת, והיית מסוגל, לאכול. יש פילה בר ים עם תבשיל מנגולד, תרד וחומוס (68 שקלים), ניוקי תפוחי אדמה ודלעת נהדר עם גבינת עזים ערבית ועלי זעתר (68 שקלים), "עז'ינה ספיחה" (לחוח זעתר, עוף מפורק, בצל-סומק, עלים ירוקים וצזיקי, 48 שקלים) שהיא הטאקו שנוצר בכור ההיתוך הישראלי, וגם אותו שישברק אגדי, כיסוני בשר ביוגורט עזים (62 שקלים), שעמד בכבוד בציפיות - בצק מופלא, מילוי עדין ובצק שממנו עושים אודישנים.
האוכל הזה שודך, כמו שמגיע לו, לתפריט קוקטיילים מקצועני, מפתיע מאוד ברמתו (וגם זה רק בגלל שהיית שטחי מספיק בשביל לקבוע מוסכמות מבעוד מועד). יש פה מספיק אופציות לכל לוגם, לרבות "Last Word" (ג'ין היימנס, שרטרז ירוק, לוקסרדו מרסקינו וליים, 54 שקלים), "Navy Grog" (בלנד רומים, ליים, פסיפלורה ודבש, 59 שקלים), מרגריטה קלילה (56 שקלים), דאקירי טרופי (57 שקלים) ואולד פאשנד מתובל (58 שקלים).
מה שאין, בקטע חריג עד כדי מי הזיז את המתוק שלי, זה קינוח. בתחילה חיפשנו מצלמות נסתרות, אחר כך התעקשנו להיכנס למטבח ולחפש בעצמנו ולבסוף חצינו את הכביש ליאפא כנאפה הסמוכה והעדיין מצוינת.
רק למחרת, בשיחה איתו, הבנו עד כמה גם הקטע הזה הגיוני, שפוי וצנוע. "כשגדלתי בבית, לא היה נהוג להגיש קינוח ישר אחרי הארוחה, והמטרה הייתה שאנשים יאכלו את האוכל", הסביר, "גם אני התמקדתי בזה, בלבשל, ולעשות את מה שאנחנו טובים בו, להיות טבחים ולא קונדיטורים". הוא סיכם, כפי שראוי לסכם כל מונולוג כזה בהבטחה להכניס לתפריט שני קינוחים, מיד. גם אם ייקח לו קצת זמן ליישם, פשוט קחו עוד קוקטייל ועוד משהו לאכול. זה שווה כל קרייב למתוק.
שמונה שנים אחרי שהגיע לתל אביב, לואי חלבי סוף סוף פה, איתנו.
הוא היה כאן גם קודם, כמובן. מאחורה, לומד ועובד, אבל עכשיו הכול מתכנס, מתחבר - מזרח ומערב, צעירים ומבוגרים, אוכל ואלכוהול ושמח שהוא לא "שמח" של כפיים, אלא שמח של כיף. כפר קטן מהצפון בלב רחוב דיזנגוף, ואש שסוף סוף בוערת. היה שווה לחכות.
AB-CD, דיזנגוף 174, תל אביב