הארוחה הסינית הכי גרועה שאכלתי בחיים הייתה, איך לא, בבייג'ינג. היו בה כל הקלישאות, רבות מהמוסכמות, ומימוש כמעט מוחלט של דעות קדומות - משני הצדדים כמובן. זאת הייתה, כרגיל בעולם הדיילים, "מסעדת שמאלה ושמאלה" (שמאלה ביציאה מהמלון, שמאלה ברחוב הראשון, והגעת) קלאסית, אבל בניגוד לחברותיה ברחבי העולם, האוכל היה מהסוג שאותו זוכרים, לרעה, עד היום.
כצפוי, הצוות המקומי זילזל ביכולותינו להתמודד עם האורגינל, והצוות שלנו זילזל בשאיפה להגיש משהו שהוא לא פאסט פוד סיני-מערבי. התוצאה, שכללה גם מסכת מייסרת של תפריטים בכמה גירסאות ומספר דו-ספרתי של בדיחות בשפה מקומית שהיו מאוד מצחיקות מסתבר, הייתה עגומה, ובעיקר בלתי אכילה.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
הארוחה הסינית הכי טובה שאכלתי בחיים הייתה, איך לא במסעדת "הסינית הצהובה". כן, צהובה. זאת הייתה מסעדת אייטיז עם חשד קל בלבד לשיעתוק של המיתולוגיה התל-אביבית האדומה, שהתמקמה, איך לא, בתחנת דלק בפאתי רמלה. הטעמים היו חזקים, הרוטב היה זרחני, והגלידה הייתה מטוגנת. התיבול, אני חושד, מורכב כעת בעיקר מנוסטלגיה וזכרונות משפרי טעם. סביר להניח שהוא לא היה שורד את מבחן הזמן.
בין אלה, הגרועה והטובה, דרוש תמיד האמצע. וכמה שהוא היה חסר כאן.
באי פאן החדשה יחסית שואפת להיות בדיוק האמצע הזה. סינית, אבל "מותאמת" גלובליזציה ומערב וישראל. אסייתית שמכוונת את מנעד הטעמים שלה למזרח, אבל זוכרת היטב את המזללות הנהדרות של ניו יורק. משהו שהוא לא מוקפץ קניונים ולא השתוללות צבעים, ובמקביל יודע לקפוץ לתוך קופסאות טייק-אווי ויודע להתחמם, ולחמם.
הסניף הראשון - הדיבור כאן הוא על רשת, מן הסתם, מבוססת זכיינים - נפתח במידטאון של תל אביב שלושה ימים בדיוק לפני פרוץ הגיהנום הנוכחי לחיינו, ומשתדל כעת להתבסס בצל מה שהוא מציאות קולינרית כאוטית יותר מהרגיל אפילו במקומותינו. הסניף השני, כך מובטח, יגיע בעוד זמן קצר יחסית לקריית אונו, שהיא התל אביב החדשה של הרשתות והסניפים והזכיינים, כך נראה.
התפריט איננו ענקי, ולא תמצאו פה לוח לבן בוהק עם מספרי מנות שמקלים על כל המעורבים. במקום זה, יש ויטרינה שקופה שמאחוריה סירים ותבניות, ואנשי צוות ששמחים להעמיס. הרוב כאן מתבסס על תבשילים שמצדם מתבססים על תוספות, שמצדם נהנים מסלטים. כלומר, ארוחה שלמה בפורמט ירידה מהמשרד וישיבה במקום (הנעים מאוד) או טו-גו שעובד נהדר עם מיקרוגל, משרדי או ביתי.
המנות עצמן מתחלפות מדי יום, מותירות באנקרים ספורים בלבד להופעה חוזרת ורצופה, ומצליחות לגוון ולאתגר את הקבועים (לעת עתה, בעיקר עובדים של המשרדים מלמעלה והקרייה ממול, עם כרטיסי הסיבוס והתן ביס והחבר שלהם). שעות הפתיחה, באופן טבעי לנקודת ההתחלה ולמצב הכללי, עוטפות את ארוחת הצהריים (למעשה, יש כאן רק עסקיות, במחיר אחיד וכיפי יחסית של 64 שקלים) ועוצרות כשהאוכל נגמר. התשוקה למשלוח של אוכל סיני, אותה אחת שלא נענית בתל אביב וסביבותיה כבר שנים, דורשת הרחבה. סביר שזו תקרה בקרוב.
קפיצה רנדומלית של אמצע שבוע הציגה מאחורי הזכוכית קונג פאו צ'יקן (עוף מוקפץ עם פלפלים צבעוניים ופלפלים חריפים, בצל ירוק, ג'ינג'ר ובוטנים), "ג'נרל צו" (עוף בציפוי פריך מוקפץ עם בצל ירוק, שום, ג'ינג'ר ושומשום קלוי), עוף חמוץ-מתוק, עוף בלימון וגם שניצלונים.
לידם, היו גם יציאות מעניינות יותר בדמות מאפו טופו חצילים (טופו מצופה ומוקפץ ברוטב טבעוני), קציצות בקר בקרם קוקוס-ג'ינג'ר, בקר סצ'ואן (תבשיל בשר צלעות עם תפוחי אדמה וכרישה) וכן מרק עם כיסונים במילוי פטריות צמחוני או עוף.
אלו מקבלים לידם במסגרת הדיל תוספות כמו אורז לבן או מוקפץ הכרחי, ירקות מוקפצים, צ'או מיין נודלס, בטטות צלויות בגלייז וגם תפוחי אדמה קטנים ("אין ברירה", הוסבר לנו, "אנחנו בכל זאת בישראל") עם כוסברה וג'ינג'ר. אגרול, מרק חמוץ-חריף ושתייה קלה יוסיפו 8 שקלים, ופנכות קטנות של סלטים טריים מגיעות ללא מילים.
האוכל, אם להכליל עוד לפני הירידה לפרטים, משמח. הוא אינו סיני "אמיתי" (וכאמור, לא בטוח שזה הדבר הכי נוראי שאפשר להגיד על אוכל) וגם לא ניו יורקי, ויודע להתייצב היטב בדיוק איפה שאנחנו התייצבנו, כמדינה וכזללנים, בלי להביך ובלי לעשות צחוק, והרבה יותר מזה.
שלוש מנות הבסיס - קונג פאו צ'יקן, ג'נרל צו ועוף חמוץ-מתוק - נמנעו מלהיסחף עם המכנה המשותף המתוק מדי והיו כל מה שדרש האורז שמתחתם. נתחי העוף נעטפו, הרוטב זלג והאכילה המשמחת הזאת, שהיא מזלג וסכין בתחילה ואז כף, אכן התרחשה.
המרק היה מוצלח אף יותר, עם ציר חורפי כיפי, לא מעט ירוקים ותוספי טעם (באק צ'וי, כוסברה, בצל ירוק, נבטים, רוטב שומשום אדמדם וחרפרף וקראנץ' אגוזים בועט) וכיסונים גדולים וטעימים שצלחו היטב את משימת שיפור החורף שלהם.
שלושה להיטים פוטנציאליים נחשפו מעט לאחר מכן כמנות שצריכות להגביר את דרישת הרחבת השעות ושירות המשלוחים.
קציצות הבקר, אף שכנראה לא מאוד אותנטיות למטבח הזה, היו מצוינות, ונהנו מג'ינג'ר בלתי מתנצל, בואכה פיקנטי, ומרוטב חלב קוקוס שפחות מעניין אותו להמתיק בהגזמה, ויותר ללוות יד ביד. האם זה סיני, אתה תוהה. האם זה חשוב, אתה משיב בעודך מחסל.
תבשיל הבקר סצ'ואן היה טוב ועמוק, בגווני חום מהסוג הבלתי פוטוגני אך הטעים. הבשר היה רך מאוד, תפוחי האדמה, בפלחים בינוניים, עדיין הפגינו נוכחות, והרוטב חיבר. אותם אחד לשני, ואז לרוטב.
הפתעה משמחת במיוחד הגיעה מכיוון הטופו - תבשיל חריף בקצוותיו של רוטב סמיך, טופו שלא ידע שהוא כזה, חצילים רכים מאוד ותחושה כללית של טבעונות שמסוגלת לתת פייט.
קבוצת השותפים שעומדת מאחורי באי פאן אוחזת גם בלא פחות מ-16 סניפים של רשת בליקר בייקרי ובשתי שלוחות של "קומפנייא", רשת מתהווה אף היא, שמתמקדת באוכל ביתי.
הזרועות הללו והכמויות הללו עלולות להציף חששות מסוימים של פריסת-יתר, אבל בסופו של דבר הן מציפות בעיקר יכולות ניהול מרשימות למדי, ותפיסת עולם שאינה מטביעה אותך בהצהרות מגלומניות, אלא בקבלות יומיומיות.
באי פאן שם, לגמרי שם. השף ישראלי אבל חי ועבד בסין במשך 15 שנים. הגישה מפרגנת ונדיבה, ודוגלת בכך שתצא מפה שבע (רוצים עיקרית שהיא "חצי-חצי", למשל? קיבלתם). והאוכל עצמו טרי, בושל עכשיו ויודע מאיפה באתם, מה אתם זוכרים שאכלתם שם (בבייג'ינג) או שם (ניו יורק) או אפילו שם (רמלה), ומה בא לכם עכשיו בדיוק. את זה. בדיוק את זה.
באי פאן, מנחם בגין 144, מתחם מידטאון, תל אביב, 03-6333315