קלרה סרדס מספרת על מתכון שעובר "מאות שנים" במשפחה, ואני נדרך כמעט באופן אוטומטי. צירוף המילים הזה, והקלות המדהימה שבה הוא יוצא לאוויר שיחות האוכל בדרך כלל, מתחיל כמעט מעצמו את צפצוף גלאי אי-האמת.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
אצלה, אבל, זה הפוך. אצלה סבתא שלה הכינה בוודאות, וסבתא של סבתא שלה גם. גם מהצד של האבא והסבא יש דיבור חזק על המתכון ועל ההכנה, ומשם זה עוד אפילו מחלחל למטה, לעומק שורשי המשפחה הטורקית.
והנה, ככה פשוט, "מאות שנים" הופכות ל"לפחות מאות שנים", וכל מה שאתה רוצה זה להתחיל כבר לאכול.
מגש הכסף. הבורקס של קלרה
קלרה סרדס מתגאה ב"עבודת יד". אם "מתכון שעובר במשך מאות שנים במשפחה" היא קלישאת אוכל שרק מעטים (כמוה) מסוגלים להוכיח, הרי ש"עבודת יד" היא אם כל המשפטים מגלגלי העיניים ומרימי הגבות הזוויתיות.
כי "עבודת יד", את זה כבר כולם יודעים לדעתי, היא ב-99% מהמקרים עבודת יד של מישהו אחר, כנראה מישהו שעובד במפעל, שלא לדבר על "הום-מייד", הגירסה הלועזית של הביטוי שאיכשהו רק הופכת את הרמאות לעוד יותר מביכה.
אצלה, אבל, זה הפוך. היא ובנה וכלתה פותחים ומגלגלים, חותכים ומבשלים, אופים ואורזים - הכול בידיים, של עצמם כמובן. אם אתם חושבים שזה לא משפיע על הטעם, זה בגלל שנתקעתם יותר מדי זמן על "הום מייד".
"הבורקס של קלרה" התחיל, כפי שרוב הדברים הטעימים מתחילים, באזור איזמיר שבטורקיה, "עיר הבורקס" הבלתי רשמית לכאורה, והכי רשמית שיש למעשה. סרדס נולדה לא רחוק משם, בעיירה טיריה, ועלתה ארצה בגיל 10. ספק אם היא אכן הגיעה לפה עם כישרון מוכח לפתיחת בצקים ולגלגול בורקסים, אבל שנים אחר כך התברר שמוצא ומולדת וגנים משפחתיים אינם דורשים באמת הוכחה.
העסק עצמו נולד וזינק, כפי שרוב העסקים המשפחתיים הקטנים הללו נולדו וזינקו, בתקופת הקורונה. היא ניצלה את הזמן הפנוי ואת שיעמום הימים הדומים לעצמם, את הקרייב הקולקטיבי לבצקים ואת האובססיה התנורית שכולנו פיתחנו, והתחילה למכור. מהבית לשכנים. מהשכנים לשכונה. מהשכונה למושב גבע כרמל כולו. וממנו הלאה - לחוף הים החיפאי ולמורדות הכרמל, לאירועים ולפיקניקים, ועוד ועוד ועוד.
העקרון פשוט - הזמנות מראש לאורך כל השבוע, של לפחות 10 יחידות (150 שקלים) באיסוף עצמי מהמושב או בתיאום משלוח - יספקו לכם טיול איזמירי-טורקי וקפסולת זמן לימים שבהם בעלי מלאכה ואופים מכרו את הקראפט שלהם בקטנה ובגאווה, בלי לחץ הפרנסה ומתוך רצון להגיד משהו שהוא מעבר ל"תייגו אותנו בסושיאל".
הבורקסים עצמם מממשים את מוסכמת ה"אתם צריכים לטעום כדי להבין". שחומים מבחוץ, רכים מבפנים, ורחוקים שנות אור מכמעט כל בורקס אחר שאכלתם. הבצק נפתח בשמן, מתקפל ומתגלגל, ומקבל מילוי שאין בו שמץ תעשייה. תפוחי אדמה מקולפים ומתבשלים ונמעכים לפירה, לועגים לאבקות של מקומות אחרים. תרד נשטף ונקצץ. סכין וקרש חיתוך, ממש כך. בצל עולה למחבת. גבינה של ממש, אמיתית. מריחת ביצה. תנור.
הדברים האלה אמורים להיות ברורים מאליהם. עצם העלאתם כאן על הכתב מבהירה עד כמה זה רחוק מהמציאות, ועד כמה הבורקס של קלרה הוא הדבר האמיתי.
יש כאן גירסאות מצוינות של גבינה ותפוחי אדמה כמובן, ואת אותו תרד נהדר, חמצמץ-מריר. יש אפשרויות לטיבעון ויש ביצים חומות, חמינדוס סטייל, שמצורפות בתוספת סמלית (שלוש בעשרה שקלים).
הלוגיסטיקה מפליאה, אבל עובדת. עדי, בנה של קלרה, אוסף הזמנות (054-4540001) ואחראי גם על המשלוחים (בין חיפה וזכרון יעקב, עם דגש מוצדק על אזורי הפיקניקים של האביב ואזורי החופים של הקיץ, לרבות ארוחת בוקר של חתונה וימי הולדת שהבהירו היטב מי יודע לשמוח באמת, ומי פחות) ועל ההפצה לשתי נקודות המכירה הקבועות, בנוסף - בית הבד מקורה ובבושקפה, עגלת הקפה בקיסריה.
בין לבין, הוא עושה קניות, מכין תשתיות ומפנה את הבמה לאשתו חגית בדיוק ברגע הנכון. אז, גילגול אחר גילגול, היא מבהירה עד כמה דברים שעוברים במשפחה אינם חייבים לזרום ליניארית, ויכולים להתערבב.
עדיף אפילו. במקרה שלה, אפילו קלרה בכבודה ובעצמה מודה שהיא מכינה "אפילו טוב יותר ממנה". יש מחמאות גדולות יותר, כמובן, אבל אני לא מצליח לחשוב עליהן כרגע. פירורים של שמחה, אין יותר בית מזה.
הבורקס של קלרה, גבע כרמל, 054-4540001