כשפרצה מגיפת הקורונה, זה היה שוק מוחלט עבור כולנו. במהלך הסגרים נאלצנו, כמו כולם, לנעול לתקופה את דלתות העסק ולהתרגל לחיים אחרים. תו ירוק, תו סגול, אלכוג'ל ולחיצת יד עם מרפק למרפק. חרף זאת, היצירתיות פרצה החוצה.
איציק ואני, שנמצאים בכל יום במרתון אינסופי, זכינו להיות עם ארבעת ילדינו לפרק זמן שלא היה לנו ולהם מעולם. ראינו בתקופה הזאת הזדמנות שחייבים לנצל. שמענו מוזיקה, ראינו סרטים יחדיו, בישלנו וצחקנו הרבה. בפן העסקי, הוצאנו סדנאות דיגיטליות במטרה לעשות טוב לאנשים שנשארו בבית וחיפשו תעסוקה, רעיון שבדיעבד היה מצוין עסקית וגם יצר עבורינו עניין ותעסוקה.
מה נשתנה בחצי שנה? כל הטורים, כל הסיפורים | פרויקט מיוחד
כמובן, לא הכול היה ורוד. פחדנו על ההורים כששמענו על אנשים שמתו לאחר שנדבקו, על אלו שנמצאים במצב קשה ועל אלו שבבידוד וממתינים שהתסמינים ייעלמו והם יוכלו לחזור לתלם. אולי פרק הזמן שעבר מאז הקהה את הפחד, אבל חרף הקשיים הרבים, הקורונה זכורה לי כתקופה טובה בהחלט.
ב-7 באוקטובר, בשעות הבוקר, בני הבכור עלה על מדים, לקח את הנשק ונפרד מאיתנו. הימים והלילות התערבבו לי, ומהלחץ והתמונות המזעזעות ירדתי שמונה ק"ג בשבועיים. תחושת הפחד, וההבנה שמדובר במשמרת של הילדים שלנו, הן בלתי נתפסות. כעבור חודש של הלם מוחלט מאותה שבת קשה, שבנו לעבוד בקפה קדוש. בתחילה סירבתי, מרוב בושה לחזור לשגרה כשיש חטופים שמוחזקים בעזה. אבל חשתי חובה להרים ראש, ולעצור את הדמעות שזלגו מעיניי, כפי שבטח זלגו אצל רובנו, ולחזור לעבודה.
הייתי חייבת לשוב לעשייה כדי להפחית במעט את המחשבות ואת העיסוק בטבח הנוראי. גם עכשיו, כשאני כותבת את המילים האלה, אני נזכרת בתמונות ולא מצליחה לעצור את הדמעות. את הקול שלי השמעתי דרך מה שייצרנו בקדוש - סופגניות עם סמלי וצבעי היחידות הצבאיות בחנוכה, ואוזני המן צהובות בפורים, כדי שגם בחג השמח והצבעוני כולם יזכרו את החטופים.
כבר שנים אני כותבת ומעלה לסדר היום את הפחד שנכנס באנשים לתלות דגלי ישראל על רכביהם או בפתח בתיהם, מחשש לפגיעה ברכוש - קרה שמי שעיטרו את המכונית בדגלי ישראל, מצאו אותה עם פנסים שבורים או מראות שנעקרו. כמה ימים אחרי 7 באוקטובר, איציק תלה דגלי ישראל ענקיים בחזיתות הבית והעסק, כדי שיידעו כל שונאינו ומבקשי רעתנו שאנחנו כאן, שאנחנו חזקים. עם ישראל חי!
הבן השני שלנו יתגייס בקרוב, והתחושות קשות. מצד אחד, בא לי לנעול את כולם בבית ולחזור לתקופת הסגרים ההיא. להיות עם כולם ביחד. מהצד השני, יש משפחות שמתחננות שישיבו אליהן את יקיריהן, ועם כל הקושי והפחד, אני מבינה שעל ילדיי ועל ילדים מדהימים אחרים מוטלת המשימה הנעלה להשיב את החטופים למשפחת מדינת ישראל, ולהבטיח שהאויב האכזר וחסר הרחמים לא יתקיים עוד.
מה נשתנה הפסח הזה? מה לא: כך נחגוג את פסח 2024
מאז שבתי לעבוד אני חוזרת לילדיי הקטנים בשעה מוקדמת ולא יוצאת בערבים. לפני 7 באוקטובר חיי החברה שלי היו עשירים, והיומן היה מלא באירועים. היום אני מסרבת בנימוס להזמנות. אני זקוקה לבית ולילדים. ארוחות ערב בימי שישי נעשו לא פשוטות. ההבנה שיש משפחות שלמות שיישארו מצולקות וכואבות מייסרת אותי מאוד. בכל ארוחה שאני אוכלת, אני חושבת על החטופים, על העדויות שהם "זוכים" לאכול רבע או חצי פיתה ביום - ונשברת.
מה נשתנה בחצי שנה: פרויקט מיוחד בוואלה
קשה לי עם חוסר הידיעה וההבנה לאן פנינו מועדות. אנחנו יודעים איך המלחמה הזו התחילה, אבל לא רואים כיוון לסיום. או במילים שמתאימות בדיוק לסיטואציה - לא רואים אור בקצה המנהרה. אני מאוכזבת ממדינות רבות בעולם, שפעם אחר פעם מחמיצות, או לא רוצות לראות, את המציאות כפי שהיא. אני רואה את האנטישמיות שמתעצמת בעולם, ולא רוצה לדמיין לאן היא תתפתח בעוד עשר שנים.
לפני המלחמה הסתובבתי בתחושה שהייתי צריכה להביא עוד ילדים לעולם. הילדים הגדולים עוזבים את הבית, ולאט לאט הוא מתרוקן. אבל במהלך המלחמה שאלתי את עצמי לאיזה עולם הבאתי ילדים, ומה צופן להם ולנו העתיד?
פסח הוא חג הקונדיטורים. בכל שנה אנחנו טסים לחו"ל עם הילדים, אך השנה החלטנו להישאר בבית, קרוב לגדולים שלובשים מדים. בפתח בית הקפה שלנו נמשיך להבליט את מדבקות Bring Them Home ולעשות פעולות שיובילו כל לקוח לזכור, בכל יום ובכל שעה, את החטופים. בהזדמנות זו, אני מתפללת לשובם במהרה ולשלום כל החטופים, ומתפללת לעוד דבר - שנהיה מאוחדים. ביחד ננצח.
מה נשתנה בחצי שנה? כל הטורים, כל הסיפורים | פרויקט מיוחד
קרן ואיציק קדוש הם בעלי קפה קדוש בירושלים