זה הסיפור על יוון שמעבר לקינג ג'ורג', או בפרפרזה על "קפה עם ברטה", הרי כשאני עצוב ורע לי על הלב, אני הולך אל אשר היווני ואצלו יושב. ובעצם - לא רק כשעצוב.
לכל אדם, בעיקר אם הוא שוחר של השילוב המופלא בין ביס לדרינק, יש כמה תחנות שדרכן הוא אוכל את דרכו ברחובות עירו, במקרה שלי, תל אביב. זה יכול להיות פרלמנט על כוס בירה ודג מלוח, או "ארבס" (גרגרי חומוס) חמימים אצל "מתי המקלל", שבשבוע הבא ימלאו חמש שנים למותו ועדיין רוחו ממלאת כל סנטימטר במקום שנושא עדיין את שמו.
זה יכול להיות על הבר בפאב המנזר, בין שוק הכרמל לחפירות מה שהיה פעם אלנבי, מקום שאין עוד פער גדול כל כך בין המראה המוזנח שלו לאיכות המטעמים שיוצאים מהמטבח. זה יכול להיות מקום של "הביוקר" (אבל טעים - למות), בדמות הבסטה שבשוק הכרמל. זה יכול להיות בקצה הצפון הישן, אצל חגית, שמחזיקה כבר קרוב ל־11 שנים בפאב המיתולוגי שנקרא על שמו של המייסד והבעלים הקודם, "עמירם", עם אחד מברזי הגינס הטובים ביותר.
ויש גם "תחנות משנה" הפרוסות לאורכה ולרוחבה של העיר, מ"ארנולד" המיתולוגי בהדר יוסף, "מולי בלומ'ס" האירי שבפינת הירקון עם מנדלי ובכל פעם שניעור בי, "המפחיתן", היצר הקרניבורי - על הבר של "12B" שברחוב קרליבך.
ואם כבר הגענו עד לקרליבך, נזכיר גם את הדגים של "בטשון", ממש מעבר לכביש, המקום שהוא הכי קרוב לטאפאס-בר בעיר נמל ספרדית, ואם יש לכם כוח לצעוד עד לתחילת הרחוב, נסו את "אולימפוס" המיתולוגית, אחת הוותיקות שבמסעדות היווניות בתל אביב (וגם אם עייפתם בדרך ועצרתם לקבב במעדניית "וויין אנד מור" של משפחת חינאווי, לא תצאו בלי בירה קטנה וחיוך גדול על השפתיים).
מדובר ברשימה חלקית בלבד, שלחלקים גדולים מתחנותיה הקדשתי בעבר טורים שלמים (כולל כמה מקומות חובה מחוץ לעיר - מ"מעיין הבירה" וה"קלמנ'ס" שבחיפה ועד ל"הניצחון של חני", כן כן, הבת של בעלי "הניצחון", המסעדה הרומנית של אשקלון).
אל המשפחה המכובדת הזאת הצטרף לאחרונה אח חדש - אשר חביבי, המכונה גם "היווני". בתוך שוק בצלאל, מול דוכני ה"שמאטעס" המפורסמים שבערימות המונחות לפתחם נוברים רבים, בעיקר נוברות, וכל מיני פאשניסטות מחפשות באחוריהם דלתות שמוליכות אל מרתפי יבוא סודיים וחנויות נסתרות - פרושים כמה שולחנות ונשמעים צלילי מוזיקה יוונית, כאילו הצניח מישהו טברנה מהשוק באתונה היישר אל רחוב בית לחם.
יש כאן אוזו עם קרח ואוכל יווני (עם גיחות למרוקו ולמטבח הספרדי) במקום שבו שכנו פעם כמה דוכני פלאפל שוותיקי העיר נהגו להישבע בשמם, שני מטר מהמגרש הישן של מכבי תל אביב, זה שבו לכל קלע מצטיין הייתה "בלטה" משלו.
אז הנה, בשנית: כשאני עצוב ורע לי על הלב, אני הולך אל אשר ואצלו יושב. ובעצם גם כששמח לי - כי זה טיבו של השילוב בין אוזו למוסקה, בין בירה לסקורדליה (סלט שום עם תפוח אדמה), בין יין לבן לסרדינים מטוגנים. כשרע לך, הם מרימים - וכשטוב לך, הם מרימים עוד יותר.
כשבא לך לנגב ממרח פאבה (כמו חומוס, אבל טחון מאפונה צהובה) כדי להתנחם, הוא מחבק. לעומת זאת, אם בא לך לתופף על השולחן ביד פתוחה עד שיצטלצל הסכו"ם לצלילי הבוזוקי, או לפחות עד שיגיע הסיגר ממולא הדגים עם הטחינה בצד והרוטב החריף, יאללה, תן בראש.
מה מבדיל בין מסעדה לחמארה? אל תמהרו לקחת את הדיון הזה למחוזות הקולינריה. לטעמי ההבדל טמון בעיקר באינטראקציה החברתית שבין השולחנות.
אם כל סועד יושב מרוכז בצלחתו, מתכנס לתחומו של השולחן, אזי מדובר במסעדה. אבל אם נשמעות ברמה קריאות על הציר שבין "מה שלומך? כבר שבוע שלא ראינו אותך, בחיי שהתחלתי לדאוג!" ובין "תגידו, חבר'ה, איך הדג?" - הרי שזו חמארה, מקום שאנשים מגיעים אליו גם בגלל האוכל, אבל לא פחות חשוב, בשביל לשתות בציבור.
כמי שיעדיף תמיד מקומות שבהם אפשר לשאול את היושבים בשולחן הסמוך "איך הקציצות?" (למען הסר ספק, קציצות הדגים של אשר הן תמיד נהדרות) ולהזמין אותם, בתמורה לחוות הדעת, לצ'ייסר של אוזו, אני מוצא את עצמי לפחות פעם בשבוע אצל "היווני".
הביקור נפתח בסמול־טוק עם דניאלה, המלצרית הקבועה שכולה חיוך, חיבוק ונשמה, נמשך בבקבוק קטן של אוזו, שביחד עם הקרח ומעט מים מתענן בכוס ממש כשם שהוא מערפל את הנשמה - ומשם למזטים - כי אין כמו לנשוך זית קלמטה שחור על רקע צזיקי לבן ולשטוף את המריר-חמצמץ-מופלא הזה פנימה עם שלוק בניחוח אניס.
יאללה, כל הדיבורים האלה תפסו אותי רעב וצמא. אם מחפשים אותי, אני אצל אשר היווני, המקבילה הקולינרית של "אל תעבירו לי שיחות".
היווני, בית לחם 3, תל אביב