מיטמן, שרונה מרקט: הפסקת בשר שמשכיחה הכול. מה צריך יותר מזה?

חמש וחצי אחר הצהריים, ושרונה מרקט מצליח לעמוד בדרישת הסף הראשונה, החשובה ולמעשה די היחידה בימים אלה - המזגן עובד, תודה רבה. כל השאר - ואם אתם חיים פה, בינינו, אתם ודאי מסכימים. אלא אם כן אתם מהטיפוסים הדביקים האלה שמזג האוויר הראמני הזה מלהיב אותם - פחות חשוב. קודם כל צינון, אחר כך אוכל.

לכל הטורים של "אוכלים הולכים"

שעת האמצע הזאת - הרבה אחרי פיק הצהריים, והרבה לפני האנרגיות של הערב שמבשר רשמית על בוא הסופ"ש - נבחרה במיוחד כדי למזער את מה שהסתמן עוד בימיו הראשונים כתור בהתהוות. נבוא ברגוע, חשבתי, נפצח.

אבל האמת הפשוטה (והטור הזה ספציפית הוא אחד ממחולליה, סליחה) היא שכבר אין פיצוחים. תור הוא תור, בטח במרכז תל אביב, ובחמש וחצי אחר הצהריים אתה זוכה מקסימום להפוגה, לא יותר. מסביב דוכנים עובדים, אבל גם מוצאים זמן להכנות. חלק אפילו הורידו תריסים למטה, נהנים מהפסקה של ממש. אבל לא במיטמן.

אז במקום להתלונן, אתה מחליף הילוך בראש. נזכר איך כיף לראות מקום עובד ולהתערבב עם אנשים שמספקים לך נקודות מבט רעננות וזוויות טובות. משחזר כמה ההמתנה מבורכת כשמדובר באוכל רחוב, בגלל התחלופה וכי ככה יוצא לך לראות איך העובדים מתפקדים בסיר הלחץ שהם סגרו על עצמם. אפילו מתעלם מעט מהתקופה, ומכמות הנשקים שמסתובבת במתחם המקורה. מעט, כי גם אם היית מסוגל תודעתית לסבול מזכרון לטווח קצר מאוד, המקוצרים עצמם הזכירו חזרה.

פופ-אפ "מהקצב לצלחת" הוא הפעם השנייה שבה מרימה רשת הקצביות מסעדה-עצמית, או בעצם מזללה-קולקטיבית, אבל כל השוואה לשנה שעברה תהיה השוואת-חסר.

אז, הקונספט כלל סיבוב ארוך, ארוך מדי, מול הוויטרינה המבריקה של מיטמן, מטרים ספורים הצידה, ודיאלוג ארוך, ארוך מדי, על נתחים וחשקים, כמויות והעמסות. כקונספט, זה היה מפתה ומאוד חו"לי. כביצוע, זה היה מסובך מדי, וסופר-ישראלי.

והנה, שנה אחרי, האחים לבית לגזיאל הפיקו לקחים ושיפרו שיפורים. רק בשביל זה - מקום שלומד ומחכים ומיישם - שווה לעצור. בשביל זה, ובשביל הבשר. בשביל הבשר, ובשביל המחיר. בשביל כל אלה, עם המזגן.

התפריט מהודק, פשוט, ברור ומתבקש כל כך עד שאתה תוהה למה לא עושים ממנו אתרים של משרדים ממשלתיים. הטכנולוגיה, מסתבר, קיימת.

הוא כולל שלוש אפשרויות מובנות בלבד, שתכליתן לכאורה ארוחה ליחיד, לזוג ולארבעה. המילה "לכאורה", כפי שניתן היה לנחש, מייצגת את הדילמה שבה אדם רעב עומד בפני החלטה בדיוק כשבשר טרי מונח על פלנ'צה לוהטת מסביבו. פתאום, יחיד רוצה זוג, וזוג מתפרע על רביעייה, וחברים הולכים על דאבל-מגש (כן, זה זמין גם במשלוחים, ואפילו אפשר לשבת על המידל-בר במרקט, וליהנות גם מקוקטיילים סבירי-מחיר ומסכין של ממש). במחירים האלה, מותר להם. כמעט מוכרח להם.

הבסיס כאן הוא סטייק & צ'יפס (89 שקלים), ולמעשה אנטריקוט במשקל 300 גרם עם פנכות מצוינות של צ'ימיצ'ורי וקולסלואו, ומה שמכונה כאן "תפו"ך" והוא בעצם תפוח אדמה מעוך ולא צ'יפס. הערת אגב פרובוקטיבית? בביצוע הזה, עדיף ככה מאשר עוד מקלונים תעשייתיים שמטוגנים לכדי תוצאת סביר ולא יותר. פה תפוחי האדמה מוכנים במקום, נאפים במקום ויוצאים מהמקום בגירסה האידאלית של קרעים ידניים, פריכים מאוד מבחוץ ורכים עדיין מבפנים, מתובלים מצוין עם כמה בעיטות-טעם, וסופגים עוד יותר מצוין את כל הג'וס שמעז להישאר על הצלחות.

והבשר? נתח סולידי-פלוס בגודלו, בול לארוחת צהריים רעבה, חתוך לרצועות שחושבות מזלג אבל בעצם חושבות אכילת ידיים, צלוי בלי שום זכר לעומס על העובדים, חום כהה במעטפת ועם גווני ורוד ככל שהמזלג נכנס פנימה. מעצבן כל פעם מחדש לדבר על הכסף והתמורה, אבל אם הניגון השגרתי הוא שהכול יקר פה, אז למה לא לפרגן למקום שהחליט להזכיר לנו איך היו נראים מחירים בתקופה שבה הייתה פה פעם מדינה מתפקדת?

בשעה 15:00, מתווספות שתי האופציות החבורתיות יותר, אם כי לא ברור לעת עתה עד כמה גבולות הגזרה השעתיים הללו אכן נאכפים.

מגש זוגי (179 שקלים) מוסיף לאותו אנטריקוט גם פילה שייטל (250 גרם), קבב ונקניקיות הום-מייד, ושומר על קשרי האמצע ההתקפיים שהם קולסלואו, צ'ימיצ'ורי, איזה פלפל ירוק חריף, שני שיפודוני תירס נהדרים לכשעצמם, ותפוחי האדמה.

הבשר? אדיר. התוספות? אדירות. המחיר? מצחיק באדירותו, ועדיין לא מדגדג סטייק בודד שיוזמן באותה שעה בדיוק בכל מסעדות עירנו, וארצנו כנראה.

"מגש חברים", כפי שהוא מוגדר כאן (אם כי כדאי לחשוב פחות על החברים ויותר על עצמכם, כי לא בטוח שתרצו לחלוק, ודי בטוח שתרצו לנצל את יכולות האריזה והטייק-אווי של מיטמן) יוסיף, תמורת 359 שקלים סך הכול, גם כתר מלוכה בדמות פריים ריב על העצם (550 גרם) לכל הטירוף שכבר קיבלתם.

זהו אכן נשק יום הדין, עם ענייני סאונד של תאוות בשרים אמיתית, ואפילו - סליחה מראש - קולות מציצת עצמות קדמוניים, על גבול האסורים בחברת אדם מהוגנת. אין זה משנה. באותם רגעים של תאווה אתם לא באמת חלק מהחברה האנושית המתורבתת ועתירת הפוליטיקלי קורקט, אלא פשוט אתם עצמכם, עם כמה חברים טובים מהסוג שמאפשר לכם להתנהג ככה, כנראה, ועם הכיף הבראשיתי הזה של שיניים מול בשר. ועצמות, כן.

אם הכול יילך חלק ונכון ועל פי התכנון, צפוי "מהקצב לצלחת" למלא את ימיו כפופ-אפ, ולהפליג הלאה הרבה מעבר לזה, כאופציה מבוססת, אמיתית וקבועה בשרונה מרקט.

על פי עומר לגזיאל עצמו, אחד מהאחים וממתכנני ההילולה הזאת, העסק רק ישתפר אפילו. "הבשר שלנו ואנחנו גאים בו, ובגלל זה אנחנו גם יכולים לתווך אותו הלאה, בצורה הזאת, ובמחיר הזה", הסביר, "יש עוד כמה דברים שאנחנו צריכים לעבוד עליהם, אבל הכיוון נכון". הוא יודע לנתח היטב את הקהל של הצהריים והקהל של הערב, להבדיל ולזהות עובדי משרדים ודיירי מגדלים, ולשרת גם אותם וגם אותם. עכשיו, פשוט, הכול מתחבר. אלה וגם אלה, מול סטייק אחד.

הימים הראשונים תפסו אותם מוכנים אמנם, אבל באותה שעת זהב של חמש וחצי אחר הצהריים היה ברור שמכבש קהל הצהריים עבר היטב על כל אחד מהמעורבים, והוציא אותם מהצד השני מעט מעוכים, אבל עדיין מחויכים. זה היה סימן למקצוענות אמיתית, וגם סימן לא פחות גדול לאהבת אותו מקצוע. בשר שלזמן קצר, הפסקת אוכל ממש, משכיח ממך די הכול, מה צריך יותר מזה עכשיו?

פופ-אפ מהקצב לצלחת, מיטמן, שרונה מרקט, ראשון-חמישי 11:30-22:00, שישי 11:30-15:30