המשובבים: טעימת יינות פינו גרי

מראש, הוא מצויד בכל האישורים הרשמיים למכובדוּת: היסטוריה ממושכת, קִרבת משפחה (כְמוטציה, אבל למה להתקטנן) לזן האציל פינו נואר, וגם תוצרים מורכבים ועמוקים, בעיקר מהענף האלזאסי.

אבל בעיניי, הקסם של פינו גרי, או פינו גריג'יו, כפי שהוא נקרא באיטליה, אליה נדד מצרפת, הוא דווקא בפשטות שלו. בתפיסת החיים הקלה. ביינות הלא יומרניים שמופקים ממנו בעולם, באיטליה, וגם בישראל.

בהכללה (גסה ככל הכללה), יש בו פירותיות, רעננות ומינרליות, ואין בו חדות חותכת או עומס וחמאתיות. החיבור שלי לזן הזה, ולא רק אליו, הוא חלק ממגמה אישית של התעייפות מסוימת מזנים תובעניים ושתלטנים משהו. בוודאי בעולם הלבן.

בתיאור המדויק ביותר שאני יכול לחשוב עליו, פינו גרי (ג'יו) הוא אחד החמודים. יין חבר, שותף מלא ופעיל בבילוי שמח, כזה שכובד ראש וחפירות לא באים לו טוב עכשיו. מיותר לציין, קלאסי לימים חמים ואף מעיקים כמו הימים האלה. הנה, בכל זאת ציינתי.

לפני שנים עבדתי עם פועל, אמנם בתעשיית העיתונות, שנהג לבקש "אל תעשה מסובך". אני חושב שפ"ג היה משתלב מצוין בעבודה לצִדו.

הגדוּלה שלו היא שהוא לא עושה מסובך. הוא עושה נעים. ככל שמדובר ביינות פ"ג מהאגף הקל, זה בדיוק הקטע. אני, לפחות, אוהב את הפ"ג שלי במצב רוח אוורירי, על מרפסת, חוף ים, או בצמידות למזגן, ללא מאכלים כבדים שיבלעו לי אותו וללא גורמים אנושיים בעייתיים, שיבלעו לי את המוח. גם ככה לא נשאר ממנו הרבה.

מבחינתי, פינו גרי, או גריג'יו, לא אכפת לי, הוא יין שלא מאלץ אותי לחשוב מדי, להתרכז מדי או להקשיב מדי לו, או לאחרים. יין שיש לו רק תפקיד צנוע, וחשוב כל כך: לשובב נפש. להמחשה בלבד, לפנינו שלושה פ"ג נגישים, נפוצים בשוק הישראלי, שניים מכאן ואחד מצרפת.

צח ורענן, עדין באף ובפה, כשהמינרליות והחמיצות מודגשות. הגוף קל, השתייה קלה - והיא משתפרת, מניסיון, עם מאכלים קלים, מגריסיני ועד גבינות שאינן תוקפניות. המחיר: 79 שקלים.

יין שענביו מדרום צרפת, צבעו זהוב כהה, ריחותיו פירות הדר ומלון והחמיצות שלו עוקצת קלות. מהיינות הצעירים, הלא כבדים והלא יקרים שמצליחים להפגין אופי. המחיר: 55 שקלים.

מתחיל בניחוחות צעירים של פירות בהירים, ממשיך לטעם עשיר, יבש וחד, ויודע לאחוז את החך גם בסיום הלגימה. מְזַמֵן אוכל, רק לא כזה שיאפיל עליו. המחיר: 75 שקלים.