קסם הגרי: הסודות של אחד מיינות הרוזה הטובים בישראל

הוא נולד בדרום צרפת בתחילת שנות השישים כהכלאה בין זני הענבים קברנה סוביניון וגרנאש, והפך לאחד הזנים הייחודיים בעולם היין.

מרסלאן, הזן ששימש עד לפני עשור וקצת בעיקר כרכיב בבלנדים, הפך בשנים האחרונות לאחד הזנים הטרנדיים בעולם. בעיקר במדינות שמתאפיינות אקלים חם.

היקב הישראלי הראשון שהרים את הכפפה ויצר יין שכולו מרסלאן, היה יקב רקנאטי שגילה את הפוטנציאל הים תיכוני העשיר של הזן.

"מלכתחילה מדובר בזן שפותח במטרה לעמידות באקלים חם" מסביר קובי ארביב, היינן הראשי של רקנאטי.

"הוא זן פנטסטי לאקלים שלנו, בין היתר גם בגלל היכולות המדהימות שלו לגדול במגוון מקומות עם דגש על מקומות חמים. הוא זן פרודוקטיבי מבחינת צימוח, עלווה וכמות פרי, ולמרות שהוא מאד רגיש הוא יודע להניב יבולים עשירים ועדיין לשמור על עצמו".

ארביב, שהאני מאמין שלו הוא לייצר יינות שקל וכייף לשתות, או כמו שהוא מגדיר אותם "מורכבים ועשירים בטעמים אבל גם זמינים לחיך גם בצעירותם", הביאו אותו להקדיש שתי חלקות לטובת אחד היינות המסקרנים של היקב: 'גרי דה מרסלאן'.

"זה זן שמאפשר וורסטיליות אדירה ליינן, אם הוא רוצה לעשות ממנו למשל רוזה. זו הסיבה שגם בחרתי לעשות ממנו גם יין ורוד. הפרופיל הפרחוני שלו שניכרת אגב גם ביין האדום, היא חלק מהקסם של המרסלאן שלנו".

'רקנאטי, גרי דה מרסלאן', שמיוצר בכל שנה החל משנת 2013, מגיע משתי חלקות כרם ברמת הגולן. האחת בקדמת צבי, שנטועה בגובה 500 מטרים מעל פני הים, על אדמה בזלתית, והשנייה בתל פארס בגובה 750 מטרים, בנטיעה צפופה יותר של כ-300 גפנים לדונם.

לדברי היינן: "השילוב בין שני הטרוארים האלה מספק חוויה שלמה של רעננות פרחונית וגם עושר פרי ומורכבות".

"בדיוק. קודם כל, רוזה הוא אחד היינות המאתגרים טכנית לייצור.לייצר רוזה אפילו מאתגר יותר מאשר לייצר אדום סינגל ויניארדס, במיוחד כשהמטרה היא לייצר אותו טוב ולא מה שנקרא ביי-פרודקט.

"בעולם, לא כל החלקות נועדות מלכתחילה להיות רוזה, הרוזה שאנחנו מייצרים ברקנאטי הוא מחלקות שניטעו כדי להיות רוזה ומגודלות כרוזה".

עד כמה מקדישים תשומת לב ייחודית לרוזה? אחד היינות המובילים של היקב, 'מרסלאן רזרב', מיוצר מענבי חלקה קטנה שהיא למעשה תת-חלקה בתוך החלקה המיועדת לייצור 'גרי דה מרסלאן'.

"החלקה הקטנה של המרסלאן הזני שאנחנו מיצרים, היא חלקה קטנה ומופרדת של 8 דונם שאנחנו מטפלים בה בנפרד". אומר קובי.

"דווקא בגלל הפרופיל הפרחוני, לטובת 'גרי דה מרסלאן' אני מגדל אותו בגידולים קצת יותר גבוהים, גודל גרגר גדול יותר, בשונה מהאדום שאותו אני מכניס לקצת סטרס ולא נותן לו יותר מידי מים כדי לשמור על גרגרים קטנים."

"במקרה של הגרי כאמור, זה הפוך. למעשה את לא חווה בגרי בכלל אלמנטים טאניים, כשבאדום זה יכול להגיע בקלות, מכיוון שקליפת המרסלאן עבה וזה גם זן עם חרצנים.

בגרי אני מקפיד על השרייה קצרה ביותר עם הקליפות ותסיסה בטמפרטורות נמוכות במכלי נירוסטה בלבד כדי לשמר את הרעננות."