שוב אבן גבירול וקפלן? להזכיר עוד פעם את הצומת המרושע הזה, שכל פינה בו היא לא קללה ולא מקוללת אלא טקס וודו שהיה באמת, שכל נעיצת סיכה שלו זוכרת את בתי העסק שניסו ונכשלו?
להטריח בפעם המי יודע כמה על התעבורה? על הזוויות הבלתי אפשריות שמפגישות בכוח כלי רכב ועליות בעלות זווית שהיא כמעט מתיחה ובטוח תאונת דרכים?
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
הרבה זמן באמת - יומיים בערך, וגם זה בגלל שהיה סוף שבוע - לא התאבססנו על המדרכות של האזור, ועל איך שחפירות הרכבת הקלה מעמיסות עוד ועוד עליהן. פעם, ממש לא מזמן, פחדת פה רק מאופניים חשמליים ומקורקינטים דוהרים. היום הצטרפו אליהם גם שליחים ואופנועיהם, לפיאסטה של הפקרת הולכי הרגל בחסות עיריית תל אביב. שלא לדבר על הכביש, שנראה שוב כמו אזור מלחמה.
ואולי זה זמן טוב להזכיר את המלחמה. כלומר, לא ששכחנו. איך אפשר. אבל נדמה לי שעוד מעט היא סוגרת פה שנה, ומי האמין.
והחום, מה איתו? להט טמפרטורות בלתי נתפס כמעט, עם אחוזי לחות שאיכשהו מצליחים להיות תלת-ספרתיים, וגם הדבר ההוא שנקרא "תחזית". באוגוסט, כן. עם מילים כמו "הקלה בעומס החום".
עזבו, בשביל מה? בואו ננסה לברוח קצת, ורצוי לתוך קיוסק דל פסטה.
חדר בריחה. קיוסק דל פסטה
בית האוכל האיטלקי-ישראלי הזה נפתח לפני שבועות ספורים במה שהיה פעם עזבו-למה-לטרוח-כאמור עשרות רבות של מקומות. אתה מתקרב לכתובת (אבן גבירול 20, כמה צעדים מפינת קפלן עצמה) והזכרונות נערמים על הכתפיים, ובתוך הראש, כמעט מעצמם. איתם, מצטברות גם השאלות, וסימני השאלה. בראשם, בפשטות - למה?
לזכותם של עומר חסון וגבריאל מור חי ייאמר שכל התהיות האלה, החסמים המנטליים והקשיים הפסיכולוגיים, הם נון-סטרטר, נון-אישיו, נון-גראטה. שנים של עבודה קשה מאחורי הקלעים ובמעמקי המטבח עושות לך את זה בסופו של דבר, וגורמות לך להמשיך קדימה. רעיון טוב שפוגש ביצוע טוב, זה כל מה שהם חשבו שצריך פה בשביל להעיף לעזאזל את השטויות על קללות ואת הרעש של הכלים הכבדים.
רעיון טוב, ביצוע טוב. פשוט, לא?
קיוסק דל פסטה הוא קצת מזללה וקצת מסעדה. המקום יודע לעשות צהריים זריזים לחיילים של הקריה, לאמהות ב"חופשת" לידה ולעובדי המשרדים שמשקיפים על הרחוב מלמעלה עד שהם נאלצים לרדת אליו כי, ובכן, רעב.
האמצעים מוכרים - מסכי הזמנה בכניסה, היעדרות (כפויה ומאולצת אך לגמרי מבורכת) של מלצרים אך נוכחות של צוות שבא לעבוד, פס יעיל של טייק-אווי והכנות דרוכות לכניסת המשלוחים.
ולעת ערב, כשהשמש כבר רואה בעיניים רק את הים, הוא יודע להפוך לאחד הספוטים הלוהטים בעיר - עם שולחנות שוקקים, תור קטן ואנרגטי, ואפילו דיבורים על מארחת. אותו נון-שאלאנט של אמצע היום הוא גם הצ'ארם של סופו, עם קצת יותר אלכוהול אולי, או לפחות לגיטימציה לשתות אותו (אם כי, בינינו, הלגיטימציה הזאת היא בילט-אין בתעודת הזהות הכחולה שלנו).
הלוקיישן, וכל ההיסטוריה שלו, הם חתיכת פיצוח. השעות, והיכולת לעבוד גם לאנץ' וגם אפרטיבו וגם ערב-לילה, הם לא רק פיצוח, אלא אם-אמא של כל הפיצוחים, הגביע הקדוש של המסעדנים ושובר הגלים שעליו נשברות כל ההצהרות וכל הפתיחות וכל הפורמטים הגמישים והמודולריים.
כאן, שוב, זה עובד. פשוט כך.
הבסיס כאן הוא - הפתעה - פסטה. וכשזה הבסיס, כדאי שהוא יהיה יציב מאוד וגבוה מאוד.
קודם כל, הדבר עצמו - פסטה בעבודת יד שהיא לא שקר "אנחנו עושים כאן את הפסטות שלנו", ועם ייצור במקום שהוא לא כזב "הפסטה שלנו טרייה". כאן יש אמת. פסטה אמיתית, שמגיעה ממטבח ההכנות.
ואז, מהמטבח האחורי למטבח הקדמי, ולעיני המזמינים, *אחרי* שהם הזמינו. אין רע בפסטה יבשה, כמובן. אבל הבדל קטן בכל זאת יש, וגם הוא רק נקודת המוצא כי ההבדל הזה דורש מן הסתם עבודת מטבח מקצועית, אחרת בשביל מה לטרוח.
ההבדל הזה הוא הידיים של גבריאל, מקצוען מטבח שמלהטט על ביעבוע המים הרותחים כמו מנצח בפסטיבל סן רמו. לכל סוג יש טיימר. לכל מנה יש זמן משלה, ובסופו - מזלג שפוגש אטריות בול בזמן. לא רגע לפני לנגיסה קשה מדי, ולא רגע אחרי לסטוץ סמרטוטי. באמצע, בדיוק. לרומן של ממש.
התפריט נפתח עם פוקאצ'ה ומטבלים (24 שקלים), עוצר טרמפ לארבעה סלטים - וריאציית קיסר, סלט קולורבי עם גבינת פטה ושקדים קלויים, סלט פסטה צבעוני של קיץ ופנצנלה כמובן, עם מוצרלה רכה והרבה עגבניות טובות ומיצים של כף בסוף קערה, 42-56 שקלים - וממשיך בשעיטה קדימה, לתריסר פסטות שכל אחת מהן היא מוקש שמנטרל הזמנה של האחרת, ומכריח אותך לחזור ולהתנסות, לזלול, ושוב.
יש כאן פפרדלה ראגו (64 שקלים) מצוינת, לינגוויני פירות ים עם רוטב שמנת (76 שקלים), ריגטוני חמאת עגבניות ומסקרפונה עם צ'ילי, פטרוזיליה ופרמזן (58 שקלים) וכן לינגוויני קאצ'ו אה פפה - להיט ויראלי-גלובלי שכמעט הרס בשנים האחרונות את סף הקשב שלנו, וכאן מזכיר נשכחות. פקורינו רומנו, גראנה פדנה ופלפל שחור שחחברו יחד וחוברו יחד למנה פשוטה בלתי פשוטה בעליל, משהו שאתה אומר לעצמך שאתה יודע להכין בבית, אבל לא אומר ולא מזכיר את הפעם ההיא שניסית, והבנת לבד.
הלאה. לינגוויני פומודורו ממשיך את הקלאסיקות (שמן זית, שום, עגבניות ובזיליקום, 58 שקלים) ולינגוויני פונגי משדך במחבת פטריות פורטובלו ומשחקי שמן זית, שום ויין לבן. פפרדלה פורטובלו לא מתרחק משם אבל כן מוסיף חמאה ושמנת (68 שקלים) ופפרדלה שמנת-תרד-סלמון (69 שקלים) מתעלה עם איזון נפלא בין כבדות מושחתת ובין חמיצות קלילה.
עוד. ברור שעוד. לינגוויני סרדינה עומדת במילתה עם סרדינים כמובן, רדיאטורי ארביאטה מערבבת עגבניות-שום-פפרונצ'ינו וגבינת סטרצ'טלה, לינגוויני א לה רומנה מתמקד בארטישוק (72 שקלים) וריגטוני קרבונרה חותם בקול רם, צרוד ומעושן, מלוח ומאוד-מאוד טעים. בייקון של ממש, שמנת ופרמזן, חלמון שמחכה למזלג שלכם, ושקט. שקט של איטליה.
גלידת וניל רכה עם דובדבני אמרנה (25 שקלים) וטירמיסו ביתי-משפחתי (35 שקלים) מספקים את הקינוח שמגיע לכם אחרי העבודה הקשה הזאת, ותפריט יין ואלכוהול ממשיך את הקו התמחורי השפוי, ומעודד השמחות. 35 שקלים לכוסות, 39 שקלים לעירבובים (קמפרי וגזוז אשכולית אדומה, למשל, לימונצ'לו שפריץ, נגרוני או גירסת ג'סמין). פתאם נהיה אירופה.
המזגן בחלל הפנימי של הקיוסק אינו מצליח, לדעתי גם לא מנסה, לקרר באמת, והמאווררים הגדולים עושים כמיטב יכולתם, אבל בהחלט מודעים לקושי המשימה. דלתות פתוחות לרווחה בעיר ובמדינה שמזיעה את עצמה לדעת, איך אפשר לטמפרר ככה?
במקום זה, ויתרו על השאיפה ל-Cold והלכו עם הכוונה ל-Cool. הכול כאן - מהמחירים הבלתי זכירים ועד המנות הבלתי מתיימרות - נינוח. הצלחות גדולות והמנות שבתוכן גדולות גם כן, מתאימות פרופורציונלית. הכול הגיוני. הכול שפוי. החפירות אותן חפירות, הרחוב אותו רחוב, הקללה עדיין מרחפת והמלחמה לא מרפה, אבל בי נשבעתי שלרגע אחד - מזלג פוגש פסטה. לא פחות, לא יותר - ראיתי אנשים מחייכים.
קיוסק דל פסטה, אבן גבירול 20, תל אביב