ארבע שנים ויותר מאז שיאה של הקורונה, וכל שנותר לנו ממנה הוא זכרונות מעורבים מתקופות פשוטות יותר. אתם יודעים, כאלה שכללו *רק* מגיפה עולמית שמשביתה גלובוס שלם ומוציאה את כלל האנושות מאזור הנוחות שלה, מותירה מיליארדים בבתיהם ומסננת החוצה, כמו תהליך אבולציוני ישן ויעיל, את מטורפי החברה - ממתנגדי חיסונים ועד אנשים שמתגעגעים למשרד.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
ארבע שנים ועוד קצת, ולמרות שעולם האוכל הישראלי עדיין לא התאושש מהמכה הכלכלית שהנחיתה אותה תקופה, דברים טובים הוא כן ידע לקחת ממנה. דור שלם שאינו רוצה למלצר, די בצדק, הכריח את בתי העסק לייעל תהליכים ולדלג על שלב שגם כך היה בינוני ומטה אצל רובם, ותכניות כלכליות גרנדיוזיות, בלתי מותאמות בעליל למציאות, נאלצו לעבור חשיבה מחדש, להתהדק, אולי אפילו - זהירות, מילה גדולה - להשתנות.
ומטבחי רפאים גם. זוכרים אותם?
למה לא, בעצם? טיקה פיקה
טיקה פיקה מבית קבוצת טנדורי של רינה פושקרנה נולדה בשיא הסגרים כזרוע המשלוחים הזריזה של מסעדותיה. בשלוש מילים? אוכל הודי, בפיתה. ביותר מילים? תבשילים ושיפודים שמעולם לא אמורים היו להיכנס לתוך בצק, מקסימום לחכות לטבילה ממנו, מצאו נחמה באדים הפחמימתיים, התערבבו בתוכם עם כל מה שמוכר ואהוב מהמטבח הפופולרי, וגילו אופק חדש.
על פניו, מדובר היה ברעיון הישרדותי נטו. בפועל, אם כי מאוד מתחת לרדאר ובטח ללא הבלטה כלשהי, העסק ממשיך לעבוד, ממשיך להישלח, ממשיך לנחם. אוכל הודי בפיתה. למה לא, בעצם?
התפריט בהיר וברור, אינו מתפרע באפשרויותיו אך מספק כל גחמה ומצב רוח - שמונה פיתות, שלוש תוספות, וצא לדרך. המחירים ממוקמים בדיוק בנקודת האמצע של הרף התל-אביבי - 45-53 שקלים לפיתה, 59-65 שקלים לארוחה עם תוספת ושתייה, בירה מהחבית או כוס יין בשמונה שקלים נוספים. יש זולות ממנה, ברור. יש יקרות ממנה, עו דיותר ברור. כווליו פור מאני זה סביר.
אלו טיקה המכנסת בפיתה כופתאות פריכות של תפוחי אדמה מבושלים עם זרעי חרדל, טופו טיקה מאגדת רצועות טופו בציפוי קמח חומוס וצ'יקן צ'ילי מערבבת יחד רצועות עוף במרינדה פיקנטית - כולן עם מסיבה שמחה למדי של טחינה, עלים ירוקים, בצל סגול וצ'אטני עגבניות מתקתק.
צ'יקן טיקה היא כנראה עוגן ההזמנות המרכזי כאן, וכנראה הפיתה שאליה נמשכות העיניים לפני כולן. נתחי עוף מתובלים במסאלה הודית, צלויים בטנדור ומתחבקים עם חומוס, עלים, בצל סגול, עגבניה, מלפפון חמוץ ואותו צ'אטני אדום. תבשיל מסורתי שחרג מזמן מגבולותיה של תת-היבשת, וכאן פשוט מקבל את הגירסה הכי טבעית שיש - בצקית ומתפקעת, צבעונית ומלכלכת. כיף.
מלבדה, יש גם פיתת בקר מפורק - אין תפריט בלי המפורק הזה הרי - ופיתה עם קציצות בקר, אבל שתי המעניינות יותר היו "פיש פקודה" שניסתה לעשות את הבלתי אפשרי ולהגיש גירסה הודית-ישראלית של פיש אנד צ'יפס. כלומר, צ'יפס בצד, והפיש בפיתה. התוצאה הייתה מעורבת. טעימה מאוד, אך בלתי פריכה בעקבות העירבובים של כיס הבצק, והמשלוח שמחסל כל קראנץ' אפשרי.
סיח' קבב שיפרה מיד את המצב, עם שיפוד בשר טלה טחון, אדמדם בתיבולו, נוכח בטעמיו ומופלא כשידוך עם כל הירק והג'וס.
קשה מאוד לשחזר מנטלית כמה מסובך היה פה למסעדות ולמזללות באותה תקופה. בלתי אפשרי לדלג בראש מהימים שבהם העיר הייתה ריקה ושליחי וולט שליטיה לימינו-אנו, שבהם העיר גועשת ושליחי וולט הם כבר דיקטטורים תעבורתיים. במו עיניי ראיתי אחד מהם, רגל אחת בלבד על גוף האופנוע ורגל שנייה מתבדרת באוויר, נוסע נגד כיוון התנועה ובא בטענות למכוניות שלא פינו לו את הדרך. וזאת רק דוגמה. מייצגת, אבל דוגמה.
הנקודה היא כמובן אחרת. הכאוס שהתחולל פה אז הוביל להמצאות ושיגועים, אילתורים כמעט הרואיים ומיזמים שהוכיחו פעם נוספת, למי שעוד היה זקוק להוכחה כזאת, כמה כדאי לכולנו ללכת בעקבות אנשי האוכל של ישראל. לתת להם להוביל ולדעת - לא לקוות, ממש לדעת - שיהיה בסדר בסוף. אוכל הודי בפיתה, למשל. מי עוד האמין?
