חלום השוקולד של רביבה וסיליה הוגשם. חלומות אחרים בדרך

כמעט כרגיל במקרים האלה, הסביבה אינה מבשרת דבר על מה שקורה בתוכה, פנימה, אחרי שהדלתות נסגרות. הנדל"ן - עוטף בלומפילד - הוא אחד הערבובים האקלקטיים ביותר באזור המרכז. הוא משלב ביעילות מרשימה אבק ותקוות פיתוח שרק חלקן, נכון לעכשיו, התגשמו. הוא מפגיז אותך עם אפור ושומר את מניפת הצבעים קרוב לחזה, מניף שלטים גדולים של חנויות פועלים ומוסכים, וכמעט מסתיר שלטים קטנים הרבה יותר, של בתי מלאכה נוצצים. כביכול, שהרי בתוכם עומלים פועלים גם כן.

מה שמסגיר אבל יותר מכל את המזימה הוא ריח החמאה, השוטף את הרחוב הפנימי עם הפוגות קצרות בלבד, לטובת ריח של שוקולד כמובן. כתבו פעם שיר מאוד ספציפי על הריח המאוד ספציפי הזה, אבל כבר שנים שהוא מתוחזק רק כנוסטלגיה. פה, אתה כמעט שוכח את הוראות ההכוונה ומתחיל פשוט ללכת עם האף.

קצת התפתלויות, קצת גישושים, דילוג על מעלית חשודה, מדרגות לקומה 2, והמלכודת אותרה. רביבה וסיליה, ממלכת החמאה והשוקולד, ברוכים הבאים.

מדובר במרכז המשרת את הקבוצה ומקומותיה, אבל עושה את זה באופן חריג יחסית, שונה בוודאי, בענף.

זה קצת מפעל, אם כי עם הרבה פחות מכונאות (או, למעשה, כמעט ולא) וקצת Hub חברתי. יש פה פסי עשייה, אבל בהחלט לא פסי ייצור. יוצאים מפה דברים הלאה, מן הסתם, ויש כאן המון עיסוק טבעי בלוגיסטיקה, אבל נדמה שהכול נשאר, למעשה נשמר, מתחת לרף שמבדיל בין בית אוכל שעדיין מתעקש לעבוד עם הידיים ובין תעשייה.

"רביבה וסיליה התחילה לפני 36 שנים עם רביבה עצמה, ושלוש קונדיטוריות לידה", שיחזרה מיכל אשל, מנכ"לית הקבוצה, "אז אפשר להגיד שהגדילה שלנו בהחלט סולידית, וההתפתחות טבעית. אנחנו רחוקים מאוד כמובן מנקודת ההתחלה ההיא, אבל חוץ ממיקסר אין כאן כמעט שום מכשיר חשמלי".

אנחנו יושבים סביב שולחן עגול יחד עם השף-קונדיטורית עדי ברזילי, והמילים האלה קופצות עליך מכל זווית של העיניים.

זה חדר אוכל, אבל גם חדר ישיבות, ובעיקר "חדר השראה", כפי שהן מכנות אותו. יש פה מדפים מתפקעים מספרי בישול ואפייה של רביבה אפל ("אבל מה שאתה רואה זו רק חצי מהכמות, בקושי"), מגזינים עם הערות בכתב ידה, אוסף כלי עץ שהיא טיפחה באדיקות בביתה עד שהלכה לעולמה, תמונות אישיות ומקצועיות מקסימות וגם מוצג היסטורי בדמות רולודקס - דפדפת כרטיסיות טלפונים ופרטי קשר. היא אולי לא רלבנטית לימים האלה ולתקופה הזאת, אבל כל סיבוב שלה, בדקתי, מסתיר אוצרות וסיפורים ששום סמארטפון, כמה ג'יגה שלא יהיו בו, לא יכול להכיל.

ריח חמאה וריח שוקולד, אבל הן כבר לא יודעות לזהות את הארומה הזאת ומתלוננות בצחוק שאין באמת מה לאכול כאן. כלומר, מתוקים ככל שתרצה וללא הגבלה, אבל אוכל "אמיתי" צריך לחפש ולאתר, וכל מקרר שנפתח חושף את המילכוד.

השיפוצניק שאחראי על השדרוג הנוכחי, למשל, יכול להעיד על זה הכי טוב. הוא פותח, ומגלה בפנים ערימות של שוקולד במצבי צבירה ובשלבי הכנה שונים. זה כיף למבקר הרנדומלי. זה כיף גדול מאוד לכתב האוכל. הוא רוצה אבל משהו לשים על לחם. בואו נחזיק אצבעות לצליחת המשבר הזה.

השוקולד האמור הוא מה שמביא אותי לכאן מלכתחילה, בהיותו חלום ישן של נשות ואנשי רביבה וסיליה, שהוגשם סוף סוף לפני חודשים ספורים בדמות קולקציית בכורה.

"אנחנו מדברים על זה כבר שנים", סיפרה ברזילי, שמונה שנים בקבוצה ומנהלת תחום הקונדיטוריה והלחם שלה, שהובילה את הפרויקט מהחלום לשחיתות יחד עם מיכל אטלס, "מכרנו תמיד שוקולד ופרלינים מיוחדים, אבל חשבנו שאפשר לעשות את זה לבד, ובעיקר חשבנו שאנחנו אכן יכולות לעשות את זה".

התוצאה מאייתת "מה לקח לכן כל כך הרבה זמן". ממוקדת ורק מעט משתוללת, בוגרת אבל שובבה, "שוקולד שאתה אוכל מול הטלוויזיה", כהגדרתן.

יש פה, לעת עתה, שש טבלאות (שוקולד מריר עם שקדים והדרים, שוקולד חלב עם אגוזי לוז, שוקולד לבן עם פיסטוק ופטל פריך, שוקולד דולסה-קפה מופלא, שוקולד מריר ממולא פרלינה פיסטוק ושוקולד חלב ממולא קרם וניל), שתי דיסקיות בדמות שוקולד מריר ממולא קוקוס קלוי ושוקולד חלב עם שבבי עוגיות, שני ברים ארוכים (דולסה ושוקולד לבן עם פטל), טראפלס (גנאש וניל, רום, רושה וזהב) ושברים גם - שוקולד חלב עם עדשים צבעוניות ושוקולד מריר ללא סוכר, עם שקדים ואגוזים קלויים.

"הכוונה הייתה לקחת דברים שאנחנו עושים בקונדיטוריה שלנו", תיארה ברזילי, "שטרויזל, למשל שאנחנו שמות על המוס שוקולד, נכנס כאן לשוקולד. בכל זאת היינו צריכות משהו שמייחד אותנו מהשאר".

היא זכתה לעבוד כשנתיים עם רביבה ומתארת תקופה שהיא למידה נון-סטופ. "זה חילחל, ועכשיו אנחנו משתדלות להגשים את זה הלאה, לעובדים, ולעמוד בכל מה שהמקום הזה מייצג. הלקוחות שלנו חיים את רביבה וסיליה כל בוקר, כל יום. אנחנו חייבות להם את זה".

חלום אחד הוגשם, אבל חלומות אחרים ממתינים מאחוריו. בסבלנות כמובן, בקצב שלהם, ובקצב שלהן. "לא סיימנו עם השוקולד, ובוודאי לא סיימנו עם דברים אחרים שמתרוצצים להם בראש", תיארה אשל, "בתחושה שלי, גדילה זה לא רק עוד סניפים, אלא גם מה שאנחנו מצליחות ליישם ולעשות בפנים, כהתפתחות. הרגל שלנו כל הזמן על הגז, הנסיעה פשוט מתרחשת בעולם שלנו".