בניגוד להמון אנשי אוכל, רובם המוחץ למעשה, אייל קיצ'ס לא מצליח למצוא תמונה של עצמו. לוקח לו שעות לחזור אליי, וגם אז עם מטמון בודד, ישן מאוד, ממעמקי הארכיון.
הפריים היפה של יעקב בלומנטל תופס אותו משוטט - תיראו מופתעים - בשוק הכרמל של תל אביב. זאת נקודת המוצא שלו, נמל הבית והמקום שבו הוא מרגיש הכי בנוח. כבר שנים הוא בא משם וחוזר לשם, וגם מהקומות הגבוהות מאוד של מגדלי רחוב הארבעה הוא ראה, ורצה, בעיקר את מפלס הקרקע. עכשיו, בשיאו של "לופ אתונה" שאליו הוא הכניס את עצמו, הוא סוחרר בדיוק עד להבנה שאת זה הוא לא עוזב. ממש לא.
רק עולה על הקו.
"רכבת הרים". קיצ'ס פותח את ויה מאריס
ויה מאריס החדשה שלו התחילה בכלל מחלום של בית על הים. הוא הולך אחורה חמש שנים לפחות ומתחיל לשרטט חיפושים נדל"ניים ומסעות עסקיים, חיבורים ושותפים שרובם ככולם לא צלחו את קו הסיום. בשלב מסוים, חלום הבית הפך לחלום מסעדה, וזו נפתחה לפני שבועות ספורים בשכונת פסיריס המצוינת, "הלב של הלב של אתונה", מיקם, עם מפות לבנות וכוסות יין על השולחן, "פיין עד כמה שאפשר ומחירים שאולי לא הכי זולים בעיר, אבל נותנים אחלה ווליו".
השם הוא בעצם החייאה של דרך הים העתיקה שעברה מצפון אפריקה למסופוטמיה, שהייתה אמורה להשתקף בתפריט על טהרת הדגים ופירות הים. אבל הוא, כהרגלו, "מצא את עצמו משחק עם חומרי גלם", וחיבר לבסוף את הציר העכשווי שלו - אגן הים התיכון שלנו עם מרוקו, והגלים הגבוהים של דרום מזרח אסיה ויפן שמרטיבים הכול.
"לא הצלחתי להתחמק מזה", הוא צוחק, מזכיר בלי שום צורך אמיתי להזכיר את ההרפתקאות האסייתיות-ישראליות שלו (דה באן המיתולוגית, כן, זאת המילה, ו-OSU האקטואלית, בין היתר), "נמשכתי לאסיה ולעולמות האולד-סקול של התססות כמו חמוצים ולימון כבוש ואפילו קוג'י שאנחנו עושים. בסוף יצאה ורמוטריה ים-תיכונית עם הרבה אלכוהול מיוון, ואוכל מכל המקומות האלה".
התפריט קטן, אבל עושה חשק גם מבעד לפילטר של שעתיים טיסה, ובעיקר מעודד הזמנת כרטיסים לאיזה חופשה אורבנית קצרה בעיר התאומה שלנו.
יש כאן אויסטרים עם קציפת כוסברה ושמן זית (10 יורו) וטרטר דג עם לצ'ה דה טיגרה, סשימי עם מיונז קוג'י וסלט שומר עם פיש סוס, תפוזים וצלפים מטוגנים.
החלק החם, הכי תרתי משמע, מציע גזרים צלויים עם יוגורט ודואה או דג מרוקאי עם חומוס, אריסה ולימון כבוש, גירסה פרטית למנת הסגנאקי המקומית שלא מפחדת להכניס פנימה מטבוחה וזעתר (11 יורו) וסקאלופ על קרם כרובית, טליאטלה לימונה עם שרימפס ועוף בגריל עם בצל-סומק, על פיתה. אצלו, הכול מתחבר.
"הבסיס שלנו הוא טעמים חזקים, מהתיבול ועד המנה הסופית", תיאר, "זה מגניב לראות איך מגיבים לטעמים שלנו כי לרוב, אם אתה עושה את זה כמו שצריך, אנשים יתחברו למנעד הזה. הרי האיש הכי אשכנזי בארץ אוהב דג מרוקאי, וכשאתה שופך פנימה את פצצת האומאמי שהיא אסיה אז בכלל".
הוא הקים מטבח קטן עם "צוות קטן וסופר מיומן" ונפעם מהקלות, במיוחד לאור הכוויות והצלקות שתעשיית האוכל הישראלית נוטה להשאיר על אנשיה. "יש כאן הכול מהכול, אתה באתונה ואין מלחמה, העלויות זולות הרבה יותר ולא צריך להיות פנומן כדי להביא אנשים ולשמר אותם", הסביר, "זה כיף ומרגש רק לראות קורות חיים שאתה מקבל לפני הפתיחה. אחד-אחד".
התהליך, עם זאת, עדיין היה מייגע, בין אם בשל משקעי המלחמה על הלב הרחוק מהבית ובין אם בגלל פער התרבויות. "יש להם את הקצב שלהם, זה נכון", תיאר, "וקשה לנסות להביא את מי שאני לאנשים שכל כך שונים מאיתנו. עכשיו אני על הקו, והשותף שלי עבר לשם, אז אנחנו מנסים להיות נוכחים וגם לשחרר איפשהו. מנהל מטבח שלי רוצה חופש, ואחרי שאני אדייק אותו, הוא יוכל לרוץ לבד. אז בסדר, הטעמים שלך וזכרונות הטעמים מתקבעים מהילדות, ותמיד נשווה את זה אחד לשני, אבל אחרי קצת זמן אני חושב שנצליח להתכנס".
הוא גם יודע שפה הוא - בלי להעליב - נובאדי, ואולי זאת נקודת החוזק הכי גדולה שלו. "אין לי שם כאן. אני מתחיל מאפס, אבל עם כל הצניעות, אנחנו נותנים פייט לכולם באתונה".
הדרך הארוכה לא הוציאה אותו בסוף לים. במקום זה, היא לקחה לגגות של אתונה ולמלונות הבוטיק שלה, לחומוסיות שקמו ונפלו וקמו ולנקודות פאסט-פוד שניסו לפצח את עצמן החוצה. הוא לא מצטער לרגע על אף חוויה. "כן, היו לי המון רגעים של כעס ותסכול ועצבים של 'למה עשית את זה לעצמך'. הייתי רחוק מהמשפחה כשהם מאוימים מהאיראנים", שיחזר, "אבל כל מה שקורה ואנחנו מתמודדים איתו גורם לנו לצמוח כאנשים, ואני מודה על זה. הייתי בן אדם אחר כשלקחתי את זה, לא אשקר, אבל הגענו".
ויה מאריס יושבת מול בית חב"ד וליד מקווה, במה שהוא עצמו מגדיר כ"רחוב הכי מאוים באתונה כנראה". הזהות הזאת, בזמנים האלה, לא משפיעה עליו. "אנחנו לא הולכים וצועקים שאנחנו מסעדה ישראלית, אבל זה לא סוד. מי שירצה לגלות, יגלה וגילה. ביום שיצאתי לאתונה הייתה אזהרת מסע של 'ממש לא להגיע', והנה, אין שום דבר שהרגשתי פה וחוויתי או ראיתי, והמקומיים שאני איתם בשיח אפילו, לתחושתי, קצת יותר בעדנו. אולי היסטורית הם תמכו בפלסטינים, אבל כבר פחות".
הוא מקשקש בערבית עם ספק הירקות המצרי שלו ושומר לעת עתה על דריכות אופטימית, או על אופטימיות דרוכה. "יכול להיות שמחר בבוקר יקומו עלינו. אני לא מוריד את הראש, ונתמודד עם כל מה שיגיע. אלה החיים שלנו בסופו של דבר, אם זה בארץ ואם זה בחו"ל".