שעת צהריים מוקדמת בשבת חורפית אך שמשית, ורחוב רמב"ם בגבעתיים מתנהג בדיוק כפי שהייתם מצפים ממנו להתנהג - בשקט, בבגרות ועם אובססיה בולטת, כמו כל ישראלי במצבו, לדיבורים על נדל"ן. אני משוכנע, ממש כך, שיש איפשהו ברחוב הזה בניין ללא שלטי תיווך וללא הודעה על פינוי-בינוי, אבל נכון לשעת כתיבת השורות האלה, לא הצלחתי למצוא אותו.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
זה רחוב מהסוג המבלבל, ניצב על התפר שבין כפוף לזקוף, ומחבר היטב בין שכונתיות אינטימית ואורבניות רועשת יותר. יחסית, כמובן. בכל זאת גבעתיים, ובכל זאת שבת בגבעתיים. מסביב, המרפסות פתוחות בדיוק עד לנקודה שמכניסה אוויר מבחוץ אבל לא מכניסה מבטים חיצוניים, ומסכי הטלוויזיה משדרים מהן את ריאליטי החטופים האכזרי שהוא חיינו.
זהו שקט ישראלי מהסוג שפעם היו אומרים שקיים רק אצלנו, למרות שכל מי ששהה באיזשהו סאנדיי באיזשהו חו"ל יודע שזה שקר (מינוס המלחמה והשלכותיה. בזה אנחנו בלעדיים כמעט לחלוטין). והשקט הזה מופר, כמו שסאנדיי, וכמו שצהריים של שבת, אמורים להיות מופרים. תמיד.
בקולות אדירים של קראנץ', ושל שמחת חיים.
כשהשקט נשבר. מרלן
מרלן איננה צריכה כתבות עליה, לא המלצות ולא "בואו נספר לכם על המקום שאתם לא מכירים". ממש לא. היא חולשת כבר כשמונה שנים על הצומת והכיכר, וגם אם מדי פעם היא מתמגנטים אליה כלי רכב תועים עם נהגים שאולי פחות צריכים לנהוג, אפשר לקרוא לה בקלות מוסד. בגבעתיים, עיר שכל דוכן בה מתמסד וכל סביח הוא מיתוס, זה תואר קצת שחוק, אבל כאן הוא מוצדק.
היא התחילה כבר עם דגש מובהק על אלכוהול ואוכל שאמור להתכתב איתו, אוריינטציה ים-תיכונית ושאיפות לפתיחת שולחן טברנאיות. הקורונה לקחה את כל הבריף הזה והפכה אותו לתכנית עבודה שונה מאוד, והישרדותית מאוד. בקצרה, בואו ניתן לאנשים מה שהם רוצים, מה שיכול לעבוד טו-גו, ומה שרץ במשלוח. עוד יותר בקצרה, המבורגרים.
הסוויץ' החכם ההוא החזיק אותה יפה במשך כמה שבועות, הזניק אותה גבוה מיד אחר כך והבהיר לה היטב מה היא צריכה לעשות כשכל טירוף המגיפה ייעלם ונוכל לחזור לחיות. היינו תמימים עם המחשבה הזאת, אה?
היא התבססה מחדש, טוב יותר וחזק יותר, כמסעדה של ממש (עם קצת פאסון של בר בשעות הערב, בסדר) וכספוט המבורגרים עירוני, שלחה זרוע מעניינת גם לתוך תל אביב, דילגה מכיכר רבין לפאתי רחוב דיזנגוף ולא הביטה לאחור, מפזרת ביטחון עצמי של למידה והסתגלות, תכונה חריגה, כמעט נדירה, בעולם המסעדנות והאירוח.
ההמבורגר שלה מצדיק את זה. יש כאן קלאסי (55 שקלים) או צ'יזבורגר (59 שקלים) עם רוטב "סודי", "פרנץ'" עם איולי שום וריבת בצל ביתית (72 שקלים), "טראפל" עם פטריות ואיולי כמהין, "Brave" שמשלב ריבת צ'ילי חריפה (72 שקלים) וקורנדביף בורגר שעורם פיסות בשר מעושנות הום-מייד מעל הקציצה.
הבשר, מן הסתם, הוא הדבר עצמו ובלעדיו אין תפריט ואין קולקציה ואין מקום למעשה. התוספות והקומבינציות חכמות גם כן. משוגעות במידה, מוגזמות רק במידה ויודעות שאין שום צורך בהשתוללות. ביחד, אמת בפרסום.
לכל זה התווסף בשלב מוקדם כריך פרייד צ'יקן (60 שקלים) נהדר, והפופולריות שלו גרמה למרלן להקים בהשראתו להקה שלמה. לא בדיוק ליווי, ולא תזמורת, אלא סופר-גרופ.
בנקודה התל-אביבית הם הלכו על שתי גירסאות חריפות ("Korean" עם רוטב קוריאני חלבי וקרובו של ה-"Brave" הבורגרי עם אותה ריבת צ'ילי וצ'דר) והוסיפו להן גם שגעת מק אנד צ'יז (64 שקלים) תוך הבטחה להתבססות תפריטית שמנטרלת כל חשש לפופ-אם שייעלם במהירות. בפועל, גירסת הקלאס-קלאסית (שמוגשת בשגרה גם בגבעתיים), היא להיט שאיננו דורש כמעט שום התעסקויות.
זה פשוט שמבוצע בפשטות, אבל פשוט טוב שמבוצע מצוין. נתח עבה, מושרה ואז מצופה, מאפשר טיגון שמותיר את הטוב מכל העולמות - קראנץ' מחריב שלאפשטונדה, *וגם* עסיסיות מחריבת בגדים. מעליו ומתחתיו, ואז מצדדיו, מהדקים את האחיזה איולי שום, חסה, בצל סגול, מלפפון חמוץ וקולסלואו ביי דה בוק לכדי כריך משגע.
מסביב לכל העוגנים האלה, השכילה מרלן לבנות תפריט בלתי מתיימר אבל בלתי מזלזל, טעים ומושקע שיודע לשבור הצידה אבל יודע גם להגביר על אותו נתיב. בול.
היד המטגנת כאן, הבנו כבר, היא יד זהב. "צ'יפס מרלן" (44 שקלים), למשל, מוכיח את זה כבר שנים, עם ערימה של גבינת פטה מגוררת שעדיין לא מצליחה לפגום בפריכות שמתחתיה. נאגטס (39 שקלים ל-5 יחידות) מוסיפים עוד אתגרים ומכשולים ויכולים להם, כולל בחירה קשה בין רטבים ודיפים ושולחנות שמזמינים מראש כפול ומשולש. כך גם קרוקט תירס (33 שקלים לשלישייה) שחום מבחוץ וקרמי מבפנים, עם הרבה פרמזן. ברור.
וכנפיים בשלוש גירסאות, סלט אסייתי מפתיע באיזונו, חצילים וארטישוקים וכרוביות. קוקטיילים טובים שמצדיקים את ימי המקור וקינוחים - ברד פודינג ברוטב טופי, אני מדבר בעיקר עליך - שלא משדרים אילתור של רגעים אחרונים. יש אוכל בשכונה, והשכונה קצת קטנה עליו.
השמש יוצאת עוד ועוד ככל שהשעות מתקדמות, ומה שהוגדר בתחילה כפתיחת משמרת נינוחה הפך בסוף הארוחה למקום הומה וצפוף, עמוס ועובד, אבל מנוהל. רץ.
זאת עדיין שעת צהריים מוקדמת והשבת עדיין חורפית. רחוב רמב"ם בגבעתיים, מצדו, עדיין מתנהג בדיוק כפי שהייתם מצפים ממנו להתנהג - בשקט, בבגרות ועם אובססיה בולטת, כמו כל ישראלי במצבו, לנדל"ן. נדל"ן והמבורגר. ופרייד צ'יקן גם. נסו אתם לשמור על השקט עם כל הרעש הזה.
