סאקה בה לא מתיימרת לרגע להיות תחליף מושלם לישראלים הבודדים שמשום מה לא נוכחים כרגע פיזית ביפן. זה קו תפר אפור ורגיש, כי היא עושה מאמץ (וגם מצליחה לממש אותו) להיות נאמנה כמעט לחלוטין למקור, בלי אותן "התאמות מקומיות" ידועות לשמצה, אז הבלבול מובן, אבל דווקא היא יודעת שיש שם ויש כאן, ובעיקר שיש הבדלים בין שניהם.
היא מציעה, נדמה לי, פחות אסקפיזם ממה שניתן היה לצפות ממנה לפני ההגעה. במקומו, אתה מקבל מנות גדושות של ריאליזם. בימים האלה, ובאופן שמנוגד לתפיסה הרווחת, עדיף ככה, בטח לפעמים. זה אפילו מרענן. אל תנסו לנתק אותנו ולא לערבב. כולנו באותה סירה, ליד אותו אי. האי שלנו, ולא מדינת האיים ההיא.
כך, ורק כך, אתה מתגלגל לתוך ערב ישראלי לחלוטין, ויוצא ממנו ישראלי לחלוטין. האמצע, החלק הטוב, הוא כבר סיפור אחר.
כולנו באותה סירה. סאקה בה
האיזאקיה החדשה (יחסית בלבד, כמה חודשים כבר עברו מאז הפתיחה) מבית מנטנטן לקחה את זמנה בראשם של יוצריה, חשבה על עצמה והתפתחה טוטאלית עוד לפני קורת העץ הראשונה על הקיר. היא הייתה רעיון, אבל גם תפיסת עולם. תשוקה ופנטזיה וחלום, אך הבנה מקבילה של הגשמה, בוא תבוא.
ככזאת, היא קמה בדיוק כפי שידעו שהיא תקום. אמיתית ומחוספסת. שואבת השראה ומעניקה כזאת. כל מי שישב בדומותיה בארץ הנפלאה ההיא יודע שלא עשו כאן יותר מדי הוליווד. זה חזק וזה חד, מעושן ובוטה. הישראלים צריכים לפגוש אותה לא באמצע הדרך, אלא לבוא עד אליה.
ואליה זה רחוב זבולון בשוק לוינסקי. הרוקי מורקמי בכבודו ובעצמו לא היה יכול לכתוב לה מיקום מתאים יותר.
האוכל קטן בגודלו ובאופן חריג למקומותינו מותאם לגודל הזה מבחינה תמחורית. הוא מחכה שתזמינו משהו לשתות ואז מניח משהו ליד. לא ההיפך. למעשה, זה אחד מהמקומות האלה שטוב להגיע אליהם *אחרי* המסעדה, אבל התבניות וההתניות האלה לא מעניינות אף אחד, וממילא כל אחד יכול למצוא פה משהו מותאם רעב, מותאם מצב רוח.
יש כאן קערת גיודון (רצועות בשר דקות, אורז, חלמון ביצה, בצל ירוק, ג'ינג'ר כבוש וטוגראשי, 68 שקלים) שמסדרת את כל האלכוהול בבטן כבר על הפתיחה, אטריות אודון עם טופו וציר דאשי או בגירסת הפרגית וציר העוף, חמוצים ועגבניות מוחמצות, חציל וחריף, טיגונים פריכים וגבינתיים ובטטה יפנית, גיוזה עוף או בקר וסלט פריך עם רוטב גומא (48 שקלים). המנעד הזה, ברור, יכול להרכיב ארוחה באיזו רמת אינטנסיביות שבא לכם, אם כי הכי טוב פה זה לאט, וחזק, רצוי ביחד.
משם, טבעי לחתוך לסושי - סשימי או ניגירי טונה, מניפת צ'יראשי עמוקה וצבעונית (68 שקלים), וגם כל מיני עניינים של גלגול יד ותרכובות אחרות - וטבעי לא פחות להמשיך לנתח בשר במרינדה (52 שקלים).
הכי טבעי, כמובן, זה לעשות גם וגם, בלי חוקי תעבורה, ולהתמיד בשתייה על הדרך. בירה או סאקה, יין או קוקטייל (טקילה, למשל, עם יוזו וסירופ וואסבי, או דרינק שמשתמש במאצ'ה כבשלו ואפילו מצליח To Pull This Off). הכוס כאן צריכה להיות מלאה כל הזמן וריקה כל הזמן. זה לא אמור להסתדר מדעית, אבל זה בהחלט עובד מקומית, נקודתית. עובד נהדר.
15 שנות אוסקה הפכו את אסף מנחם לנווד חוויתי. הוא הרים את מנטנטן כקריאת כיוון, והמשיך עם סאקה בה כשכולם מסביב, והוא בעיקר, מכירים את הקואורדינטות, ויודעים מראש מה האזימוט. הוא יודע יפנית והקים בית יפני-צרפתי-ישראלי, אז המשימה היחידה של המקום הזה הייתה פשוט להדהד את חייו.
והדים נוצרים כאן. לכל הפחות, זה מקום אחר. ובזמנים שבהם רוב המקומות מרגישים כמו אותו מקום בדיוק, זאת כבר נקודת פתיחה גבוהה. יש כאן אמת, והליכה עם האמת, ופינות קטנות ומצוינות של הפתעות עיצוביות - עגלת המטוסים שהיא גם פינת מלצרים, למשל - אף שהייתי מוותר על הגימיקיות של פינת העישון שתוכננה בילט-אין. יש דברים, ועשן סיגריות, שאפשר היה להשאיר ביפן. את כל השאר סאקה בה כבר הביאה.
סאקה בה, זבולון 8, תל אביב