כבר שנתיים לפחות שכולם מדברים על הבאזז סביב יפו. באזז, כי בונים ומשפצים שם ללא הרף. כל מי שיש לו ויכול כבר שם, או מנסה לשים את ידו על נכס נדל"ני כלשהו באזור. באזז, כי נדמה שלא עובר שבוע שלא נפתח או עומד להיפתח שם מקום חדש - מסעדה, בר, קפה. כי כיכר השעון, עם ושתי, חאג' כחיל והקפה של רוז'ט חינאווי, בצירוף יועזר, דוקטור שקשוקה ומלון הבוטיק שמתישהו יקום בקישל'ה, הם כבר מזמן סוג של מתחם. שלא לדבר על שוק הפשפשים בלילה. ולמרות כל אלה, די מבאס להסתובב ביפו בערב. המיזמים הנדל"ניים יפים ומקסימים, מקומות הבילוי נאים, אבל ראבאק, מוזנח שם.
בדרך לחניה ברחוב בית אשל, משכנה של סולה, אי אפשר היה שלא לפנטז כמה מקסים כל זה היה נראה לו היה האזור משופץ ומתוחזק. זיכרונות מתוקים, מערסלי נשמה, מעיירות איטלקיות קטנטנות, חסרות משמעות לכאורה, אבל כל כך מקסימות, זקפו גו ומילאו את התודעה. יפו, שכל כך רוצה להיות ופעם אולי עוד תהיה, מרגישה בינתיים רחוקה, אפעס, מהדבר האמיתי. לא הופכים עיר שהוזנחה שנים רבות כל כך לפנינה, רק עם בעלי ממון שיש להם חלום. יש צורך בהרבה יותר מזה.
ובתוך ההזנחה המצערת הזו, צצה לה לאחרונה סולה - איטלקייה חדשה, יפהפייה אמיתית. מקסים בסולה. חם, מזמין ויפה. החלל הגבוה, עתיר הקשתות, חופה, לאחר שיפוץ מושקע, באבן. ריהוט עתיק ויפה, בצירוף פסקול שכולו כמעט איטלקי, בונים אווירה נהדרת. נכנסים, משאירים את הרחוב מאחור, ומתמלאים בטוב ונעים.
מאחורי סולה עומדת מיכל ברמן, בעלים ושפית. ברמן בישלה שנים בארה"ב, במסעדה צפון איטלקית, ועכשיו פתחה מסעדה ברוח דומה כאן. עיון בתפריט לא משאיר מקום לספקות. זו אולי איננה התואמת של קוצ'ינה תמר, אבל יש להן די. אן.איי. דומה. אם איננה אחותה, היא בוודאי בת הדודה הראשונה. כמו במסעדה המצוינת של תמר כהן צדק, במתחם יד חרוצים בתל אביב, גם כאן לב העניין הוא פסטות תוצרת בית במליות שונות ו/או ברוטבי בשר, כמיטב המסורת במחוזות הצפוניים של איטליה: אמיליה רומאניה, פיימונטה, ונטו.
ברמן באה מאהבה, זה ברור. יש מן אווירה פודית, קולינרית שכזו, במקום שלה. עם כלים מצוירים יפהפיים, שכולם שייכים לאוסף הפרטי שלה, תפריט יין שעובר בין מחוזות איטליה, ותפריט אוכל קטן, מהודק ושפוי תמחור. טוב הכוונות החד משמעי מבדל את סולה בבירור ממיזמי הבילוי הנוצצים של תל אביב ויפו. כאן חושבים ומתנהלים סלואו פוד. אי אפשר שלא לסמפט מראש מקומות כאלו.
הגענו בערב של אמצע השבוע. הופתענו ושמחנו לראות את החלל הנעים הולך ומתמלא בהדרגה. כשהגיע האוכל, נחשפו בהדרגה פערים: מצוינות ברורה מחד; באגים חד משמעיים מאידך. כמנות פתיחה הזמנו קאפאלאטי די פנוקיה וסלט סלק צבעוני (שניהם 44 שקלים). הפערים, שפגאט איכויות של ממש, הזדקרו מייד. מנת הקאפאלאטי הייתה נהדרת. כיסני פסטה ביתית עשירים, מצוינים, במלית מקסימה של תירס מתוק, מסקרפונה, עירית ופרמזן. כל הטוב של צפון ארץ המגף ועוד קצת היה בה, במנת הקאפאלטי הזו, שהפגינה כישרון ומיומנות מחד, ובקיאות וכבוד למסורת איטלקית עתיקת ימים מאידך. תענוג.
סלט הסלק היה קצת סתם. בייבי סלק אפוי, עם גבינת עיזים וסלט עשבי תיבול ואגוזי לוז. לא מנה שמתיימרת למשהו אמנם, אבל הסלק היה רך מדי, וסלט העשבים תובל בגסות. במנה מהסוג הזה, שאיננה מושתתת על מיומנויות מורכבות מז'אנר הכנת בצק ומלית, צריך יד עדינה ומדייקת. זו חסרה שם מאוד.
אותו סיפור חזר על עצמו בעיקריות. לזניה וואצ'ינארה (68 שקלים) מוצלחת במיוחד, עם זנב שור, מחד; נתח קצבים מבאס, שלא הקפידו לטפל בו, מאידך. הלזניה לא השאירה מקום לספק. ברמן הרבה יותר מסתם טובה כשבפסטה עסקינן. בצק משובח, תבשיל זנב שור בבישול ארוך, עשיר ומתקתק כמעט, עם פרמזן טוב כדבעי; כל אלו הפכו את הלזניה הזו להצלחה.
נתח הקצבים (86 שקלים), כשל, כאמור. הבשר, שנצרב והגיע פרוס בזיגוג בלסמי, היה יבש למדי והגיע כמעט קר. אני שייך לפלח האוכלוסייה הלא גדול, שמוכן לצרוך נתח קצבים על בסיס קבוע. ניחוח האיברים הפנימיים שהוא מדיף, והלעיסות שלו, הופכות אותו למופלא, כשהוא במיטבו. האיכויות הללו לא נכחו בנתח שלנו. פרט לכך, סלט הרוקט והבייבי, בדיוק כמו הסלט ממנת הסלק הראשונה, תובל באגרסיה, ביד חזקה וזרוע נטויה ממש. עם הבטחות ליד חזקה אפשר אולי לייצר ספין לשאיבת קולות ימין צפים, מאוכזבי ביבי, בבחירות הקרובות; היא קצת פחות רלוונטית כשצריך לתבל סלט. שוב, כמו בראשונות, שפגאט.
שוקולד ג'נדויה (36 שקלים) - עוגת שוקולד עם מוס שוקולד ואגוזי לוז מעל, הוזמנה לקינוח. לא רע, אבל גם לא מבריק. העוגה, נטולת קמח, הייתה דחוסה במרקמה, אבל לא מספיק שוקולדית. המוס לקה במתיקות יתר.
נו, מחצית הכוס מלאה או ריקה? הטעם הטוב, הטאץ' הפודי, האווירה הנהדרת והכלים הנאים, מכוונים את ג'י.פי.אס הלב אל האפשרות הראשונה. שתי מנות הפסטה היו באמת מצוינות. במעט מקומות (שאינם קוצ'ינה תמר ופרונטו) תמצאו כמותן. מאידך גיסא, החוויה כולה היתה יותר מדי זיג וזג. ככזו, היא בהחלט לוקה בחסר.
ברור, אם כן, שאי אפשר לספק המלצה חד משמעית באשר לסולה, נכון לכרגע לפחות. אבל זה מקום שהוא, כבר עכשיו, הרבה יותר מפוטנציאל. כשהמטבח של ברמן יתייצב ויישר קו עם הסמנים המוצלחים יותר בו, נדע שהרווחנו מסעדה מהסוג לו אנו מפללים. נחכה לה.
סולה. בית אשל 31, יפו. 03-5499626. לא כשר.
לכל הביקורות של אבי אפרתי.
