ידענו שהן יבואו והנה הן כאן. נחילי המדוזות עוטים עתה על חופינו, ועד שסופסוף אפשר לצאת מהממ"ד צריך לחמוק מזרועותיהן הצורבות של המדוזות שבים. כמו רבים לפני, גם אני תהיתי האם לכל המדוזות האלו, שחלקן מוטלות על החול, מלאות בעסיס מימי, יש ערך קולינרי. מדי שנה המספרים שלהן גדלים, בגלל שהדגה בים הולכת ומידלדלת, ללא תקווה באופק ללוקוסים, לטונה, לפארידות ולאינטיאסים. כשהדגים ייעלמו מן הים (עד 2048 לפי הערכות זהירות, ניחוש שלי שזה יקרה מהר יותר. זה כבר כתבה אחרת, ארוכה וכואבת הרבה יותר) נצטרך לפנות למשאבים אחרים. אז היום ננסה לענות על השאלה: האם מדוזה זה טעים?
לכל אורך הים התיכון, מאכלי ים הם מבין המעדנים הנחשבים והטעימים ביותר; זה יכול להיות חריימה בטוניס, בויאבז בצרפת או פאייה בספרד. מדגים, עם ובלי קשקשים, לחסרי חוליות כשרימפס, לנגוסטין וקלמרי ומיני צדפות כמולים וקוקי סן ז'ק (סקאלופס בלשון העם), אפשר להיות די בטוח שאם זה יצא מן הים ואפשר לאכול את זה, אוכלים את זה. מצד שני, הים שלנו מלא במדוזות, מבין צורות החיים העתיקות ביותר שהמדע מכיר. לא משנה את מי תשאלו בצרפת, איטליה או ספרד, יגידו לכם שמדוזות זה לא אוכל (במילים עדינות). אגב, הן לא תמיד היו כאן, וכמו תוכי הדררה ודגי הפלמידה והקרפיון הם נחשבים על ידי ביולוגים כזן פולש הן הגיעו אלינו מים סוף בעקבות פתיחת תעלת סואץ.
אז עלינו להמשיך ולתור, ולהגיע לאזור בעולם בו הסלקטיביות הקולינרית פוחתת: המזרח הרחוק, בדגש על סין אוכלים שם עקרבים, זחלים, ביצים שלא בקעו, וגם (אתם כבר הבנתם) מדוזות. למעשה, באופן קצת אבסורדי, מינים מסוימים של מדוזה נידוגים בכמויות כאלו גדולות שצריך לשחרר את הזחלים שלהן לים באופן מלאכותי כדי לעזור לאוכלוסייה הטבעית להתאושש. גם בשכנותיה של סין: יפן, קוריאה, וייטנאם וגם בתאילנד אכילת מדוזות היא עניין שבשגרה.
איזה מדוזות הם אוכלים? מבין מאות מיני המדוזות ששוחים בימים ובאוקיינוסים, שיכולות לנוע מגודל של מילימטרים בודדים לעובי של 2 מטרים ברוחב ו-36 מטרים באורך (מדוזת רעמת האריה קוראים לה), רק סדרה אחת נחשבת אכילה קוראים לה Rhizostomae (או שרשי פה בעברית), והיא מורכבת מ-92 זנים שונים, חלקם אפילו שוחים לנו בחופים ברגעים אלו.
מה מכינים איתם? לא סשימי, זה בטוח. הדבר הכי חשוב בהכנת מדוזות הוא טיפול בארס העוקצני שלהם לכן המדוזות שעתידות להיאכל עוברות תהליך של שטיפה, המלחה או החמצה מהירה ו/או חליטה זריזה. כל אלו מנטרלים את העוקץ של הזרועות הצורבות. מדוזה טרייה יכולה להפוך להצטרף למוקפצים וסלטים קרים (כמו סלט פפאיה תאילנדי), או להיות מוגשת בפני עצמה בתוך תחמיץ הגשה פופולרית ביפן. רוב המדוזות שתמצאו במזרח הן מדוזות מיובשות, כאלו שצריכות לעבור השריה של 24 שעות או יותר כדי להידמות למשהו אכיל. הן אמנם לא זמינות לרכישה בארץ, אבל בצ'יינה טאונים בערים הגדולות (כמו ניו יורק) אפשר למצוא אותן, או, אם אתם ממש רעבים, אפשר להזמין משלוח של טונה מדוזות מיובשות דרך אתר עליבבה.
לא מתחשק לכם טונה מדוזות מיובשות? חיפוש מהיר בגוגל יוביל למתכון מפורט ויפה למדוזה מהסוג הטרי של גל מבלוג האוכל פתיתים, שלפני שלוש שנים שלף מן הים מדוזה תמימה, חלט, קיצץ והשרה אותה, ואז הקפיץ עם פטריות, ערמוני מים ואטריות סובה. המנה שהתקבלה הפכה לוויראלית, עם יותר מ-1,500 לייקים בפייסבוק, ראיון בתוכנית 'צינור לילה' ובאזז רשת מרשים. גל מספר שהתגובות היו מאוד מגוונות: היו לפוסט הזה הרבה מאד תגובות משני הקצוות של הדעות האפשריות, החל מאנשים מבוהלים שהיה להם חשוב לתאר כמה הרעיון דוחה, דרך מקהלת "איכס לא כשר" (למדוזה אין זימים ואין קשקשים, ולכן לא כשרה לפי ההלכה. ע.ת.) ועד אנשים פתוחים יותר שאהבו את הרעיון ושמחו לקרוא על משהו חדש. התגובות המעניינות היו כאלו שהציעו לי להמשיך לבשל את כל המדוזות בים, או מישהו שהחליט שאני נאצי. לך תתמודד עם האינטרנט.
שאלתי את גל האם המנה חזרה על עצמה בווראיציות שונות לאחר הפרסום. הוא סיכם ואמר שגם כשטעם מנות עם מדוזה בקוריאה ויפן זה לא היה שוס גדול, ולמרות שהוא שמח על הניסוי, זה לא היה מספיק טעים והזכיר יותר גומי צמיגי מאוכל.
