קיץ. הילדים בחופש. מטיילים. קשה לחשוב על לוקיישן אסטרטגי יותר למסעדה מזה בו ממוקמת קימל בגלבוע - על רכס הצופה לנוף יפהפה בדרך שדרכה עוברים כשנוסעים לכל מיני מקומות בצפון. קימל בגלבוע היא חלק מקבוצת המסעדות של השף שאול בן אדרת, הכוללת את המסעדה-האם קימל, התרנגול הכחול ומר וגברת לי. קימל פועלת למעלה מ-20 שנה. כרונולוגית, קימל בגלבוע היתה השנייה בקבוצה להיפתח. היא שוכנת במבנה גדול, מרובה חללים, עם ויטרינות ענק המשקיפות מרכס הגלבוע אל הנוף שמנגד. ישראל היא ארץ עם מעט מסעדות שבאמת יושבות מול נוף. היתרון האסטרטגי של קימל בגלבוע בהקשר זה הינו חד משמעי. החלל עצמו משדר כפריות צרפתית-פרובנסלית שכזו, קצת כמו בקימל התל אביבית, כלומר שום דבר שמתכתב עם הבון טון העיצובי בן זמננו. אם לדייק, מדובר בעיצוב ניינטיז. בתל אביב כבר לא פותחים מסעדות שנראות כך. גם כשקימל בגלבוע נפתחה, לפני כשמונה שנים, לא עשו כן. בכל זאת, אין דרך להמעיט בהערכת האינטואיציות המסחריות של בן אדרת. המסעדות שלו מצליחות. כזו היא גם קימל בגלבוע.
הגענו בסוף השבוע, ומצאנו מסעדה מלאה למדי. הושיבו אותנו בשולחן הפונה לנוף, לצד ויטרינה. ברור שבאביב ובחורף הנוף מכאן יפה קצת יותר, אבל גם בימים אלה נוכחותו משמעותית. הגיע התפריט. לא נורא יצירתי, די מיושן, אבל מגוון מאוד, שופע אפשרויות, וללא ספק בנוי לכולם כולל כולם. בהכירנו את הבישול עתיר הרטבים, עמוס הפרי והמתיקות מבית מדרשו של בן אדרת, התאמצנו לפלס את דרכנו בבחירה כדי להימנע משכאלו. מתוק בבשר זה, איך לומר בלשון המעטה, לא בדיוק כוס התה הפרטית שלנו. האפשרויות, בעיקר בעיקריות, הצטמצמו לא מעט, אבל עדיין נותר די מבחר.
הלכנו על טרטר טונה (59 שקלים) וסטייק טרטר (69 שקלים). בטרטר הטונה היתה פירותיות רעננה אבל גם רוטב מנגו עם נטיות המתיקות המוכרות. זו לא היתה מנה רעה, אבל ברור שבמקום להדגיש ולחדד את טעמי הדג המעודנים, טעמי המעטפת הם שניהלו את המרקם בחיך. סטייק הטרטר הגיע בתצורה הקלאסית של טרטר בקר. תלולית בשר קצוץ, חלמון באמצע הצלחת ומסביב סט התוספות המוכר צלפים, שאלוט, חרדל ועוד. בתוספות מטפלים בשיטת "ערבב בעצמך". בטרטרים מסוג זה קודם טועמים קצת מהבשר הנא נטו, בטרם עורבב עם כל השאר. טעמתי כזית, ולא התפעלתי. לא זוועה, אבל ודאי לא סוגה עילית. מה שציער יותר היה גון הבשר ומצב הצבירה שלו. הוא לא נראה כמי שנקצץ על המקום, כמתבקש, אלא כמי שהמתין קצוץ לא מעט זמן במקרר, ואז הועבר כמו שהוא לצלחת. המשמעויות לגבי איכות ורעננות הטרטר ברורות. זו היתה מנה שמינוני הבשר בה נדיבים. איש לא יוכל להלין על חוסר נדיבות. אנינות? לא כאן.
המשכנו: פילה מוסר ים (112 שקלים) ורוי בורגר (83 שקלים). במנת הדג היו שני נתחי פילה בקראסט שמן זית, שום קונפי וזיתי קלמטה, עשבים וערק. בדיוק כמו בטרטר הבקר, בקימל בגלבוע לא מתקמצנים. אלו היו שני נתחים גדולים מהסטנדרט. בקראסט בלטו טעמי העשבים והשום. קשה להגיד שהוא היה מוצלח. טעמיו היו עזים מאוד, לא כאלה שבהכרח מעשירים את טעם הדג או מוסיפים לו ממד כלשהו. יחד עם פירה החציל, שנכח מתחת לדג בהמוניו, זו היתה מנה גדולה ומאסיבית, רטרואית עד מאוד, מהסוג שהגישו כאן לפני 20 שנה ויותר, ואיך לומר, קצת המונית.
הבורגר נצלה מידיום כמתבקש, והגיע עם ערימת צ'יפס טובים. הבשר היה בינוני למדי. גם מאסת שומן לא מבוטלת, זו שבדרך כלל קצת מסווה מגבלות בשר בהמבורגרים, לא העלימה זאת לגמרי. זה לא היה משהו שאי אפשר לאכול - כיוון שהגענו מורעבים, חיסלנו די מהר אפילו - אבל בפרמטרים של איכות ובשקלול התמחור, הגבוה למדי בהקשרי בורגר, אפשר היה קצת יותר.
חלקנו סמיפרדו וניל (39 שקלים) שהגיע על עוגיית קוקוס עם רוטב פטל וקרמל. מנה גדולה, עמוסה מאוד ומתוקה מאוד מאוד. קימל בגלבוע, עיניכם הרואות, אינה מופת של אנינות, עידון או איכויות. מחפשי ניואנסים בצלחת לא ימצאו בה את מבוקשם, קל וחומר שוחרי עדכנות. מאידך, זו מסעדה שכו-לם יוכלו למצוא בה את מבוקשם. המינונים נדיבים, התמחור מקפיד לא לחרוג מהממוצע והשירות אדיב, ממוקד לקוח. האוכל לא בתפקיד ראשי, אבל הקהל מצביע ברגליים. ייתכן שגם בגלל זה היא חלק ברור מנוסחת הטעם הכל ישראלי.
קימל בגלבוע. מתחם הסקי בגלבוע. 04-689-5566. לא כשר
