הפעם טור האפיה השבועי שלי חל בדיוק ביום השואה, אין ספק שעבורי זה מלווה בתחושה אמביוולנטית. סבי וסבתי מצד אמי וסבתי מצד אבי היו ניצולי שואה. שנים ארורות ובלתי נסבלות הם עברו במהלך המלחמה, ואיכשהו הצליחו, כמו עוף החול, לשרוד כנגד כל הסיכויים ולברוא עצמם מחדש.

קשה לי לחבר בין יום השואה לדברי מתיקה, במיוחד כשמדובר במאפים מלאי תענוג - דבר אשר ידם של סבותיי לא השיגה בעת ההיא. ועם זאת אפשר דווקא, בדיוק כפי שהם עשו, לדבוק בחיים ולהיאחז בטוב, ולראות ביום השואה והגבורה נקודת ציון; סיום של משהו שחור ונוראי והתחלה של משהו חדש ואופטימי, שאותו גם נמשיך ונחגוג בדיוק בעוד שבוע- יום העצמאות.

לא אחת אמר לי סבי שהוא נולד פעמיים, פעם ראשונה בחודש פברואר ובפעם השניה בחודש מאי, עם שחרור מחנה אבנזה באלפים האוסטרים - התחנה האחרונה שאליה הגיע אחרי כמה תחנות "מפורסמות" ידועות לשמצה שלא ברור איך הצליח לצאת מהן בחיים.

הלידה השניה של סבי, אשר קרתה סמוך מאד לראש השנה המקראי החל בחודש ניסן (הלא הוא ראש השנה למלכים), היתה עבורו ועבורינו תירוץ לחגוג את החיים. כילדה המתבוננת מהצד היה נראה לי שניצולי שואה אף פעם לא חגגו באמת שום דבר אחרי המלחמה, מן תחושה כזו שאסור לשמוח, שאין על מה באמת. בשבוע שאחרי פסח, סמוך ליום השואה תמיד היה ליקר טוב על השולחן ולידו פרוסות עבות של עוגת לקח וסלט פירות טריים, ורשת ג' ברקע עם שירים עבריים - יותר מזה הם לא היו צריכים. כמו השיר של חווה שהתנגן אז ברקע: רק להרגיש שמותר לחיות, כדאי לצחוק, כדאי לאהוב, אפשר לבכות ללא סיבה, אפשר גם לשיר.

עוגת לקח אשכנזית מכינים כמו טורט, על בסיס ביצים. אני בחרתי ללכת לכיוון עוגה בחושה עם מוטיבים ארץ ישראליים ושתהיה עשירה ומפנקת במיוחד: עם תפוזים, קקאו איכותי,שמנת חמוצה וחמאה, שלא יחסר לנו כל הטוב הזה לעולם וכדי שנרגיש שגם לנו מותר לחיות לפעמים מבלי להתנצל.